סגנית ראש העיר ירושלים ומחזיקת תיק החינוך, חגית משה, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על הדרך שעשתה מבית הוריה בבאר שבע ועד לקבלת ההחלטות המורכבות והמכריעות ביותר לגבי חינוכם של כ-300 אלף תלמידים בבירה.
את דרכה הציבורית החלה משה כבר כנערה כמדריכה בתנועת 'תורה בציון' בשכונות המאתגרות בדרום, שם גם הכירה את בעלה, איציק. המעבר לירושלים לפני כשלושה עשורים היה עבורה הלם תרבותי. "עיר ענקית מול באר שבע הקטנה שלי. להתחיל את הכל מההתחלה, חברים, עבודה, הרחובות, האוטובוסים, הכל היה גדול עליי".
אך מהר מאוד היא מצאה את מקומה בעשייה הציבורית, תחילה כעוזרת של חברי מועצה מיתולוגיים כמו אלי גבאי ושמואל שקדי, ובהמשך כמי שניהלה את היחידה לביקור סדיר וטיפול בפרט במנח"י.
אחד ההישגים המרכזיים שמשה גאה בהם הוא פתיחת אזורי הרישום בירושלים, מהלך ששינה את פני המעבר מהיסודי לחטיבת הביניים. "בתחילת הדרך אנשים אמרו, אין סיכוי שילדים ייכנסו בלי מבחנים ובלי תעודות ורק ראיון, ואין סיכוי, בתי הספר הם חצי פרטיים בירושלים. זה קרה".
כניסתה לתפקיד מחזיקת תיק הכספים תחת ניר ברקת הייתה טבילת אש של ממש. משה משחזרת בהומור את הפגישה הראשונה עם הגזבר שבה שמעה שוב ושוב את המילה "מלש" (מיליון שקל). "הוא אמר לי: פעם אחרונה שאת שואלת, זה מיליון שקל. כך התחלנו את הדרך." באומץ לב ציבורי, היא הובילה מהלך תקדימי של לקיחת הלוואות חיצוניות מהבנקים ומחברות הביטוח כדי לבנות 2,500 כיתות לימוד חסרות, מבלי לחכות לתקציבי הממשלה האיטיים. "אימא שלי כתבה בוואטסאפ המשפחתי: ידעתי שכשהוא ייקח אותה לכספים, הוא ייקח הלוואות."
ירושלים, לדבריה, היא הרבה יותר ממיקרו-קוסמוס של ישראל. "ירושלים מקדימה את זמנה של מדינת ישראל. התהליכים שקורים פה בירושלים בהרבה מאוד מובנים, בטח בחינוך, אנחנו פוגשים אותם במדינת ישראל אחרי כמה שנים". דוגמה מובהקת לכך היא המעבר של תלמידי מזרח העיר לתוכנית הלימודים הישראלית. "השינוי הגדול שעשינו במזרח העיר זה בגלל שהאימהות וההורים שמו את כל הפוליטיקות בצד. הן רוצות שהילד ילמד מדעים, יסיים י"ב וילמד עברית כדי שיוכל ללכת לאקדמיה. הגרף של עלייה של מספר התלמידים שלומדים בתוכנית הישראלית גדל דרמטית."
המלחמה האחרונה הציבה אתגרי חוסן חסרי תקדים בפני מערכת החינוך העירונית. משה מדווחת על עלייה דרמטית בצורך בסיוע רגשי ונפשי בקרב תלמידים ומורים כאחד. "יש עלייה דרמטית של תלמידים שצריכים לקבל סיוע רגשי, נפשי, פסיכיאטרי. התחום הזה של חוסן והנפש יצר עולם שלם של מענים שאנחנו חייבים להידרש אליהם כעיר וכמדינה".
למרות העומס והאחריות הכבדה, משה מלאה בהודיה. היא נזכרת בסיפור מימיה כפקידה בביקור סדיר, כשהוזמנה ברגע האחרון למסיבת סיום של ישיבה תיכונית. מנהל המוסד הצביע בפניה על שורת בוגרים מצטיינים - אחד שהגיע ממוסד חרדי ללא אנגלית, אחר שסולק מבית ספר קודם - וכולם סיימו בזכות העקשנות שלה למצוא להם פתרון. "זה נתן לי עוד כמה שנים להישאר בתפקיד, כי פתאום הבנתי שאתה בצומת ואתה יכול כל כך להשפיע על עתיד של ילד. הצומת הזה הוא זכות ענקית עבורי".