לקראת יום השואה הבינלאומי שוחחנו עם ההיסטוריון הצבאי ד"ר ירון פשר, מומחה למלחמת העולם השנייה במכללה האקדמית גליל מערבי, על מה שבין משפטי נירנברג למשפטים שטרם החלו, משפטי הנחו'בות שביצעו את טבח השבעה באוקטובר.
בפתח הדברים מציין ד"ר פשר את הבסיס להשוואה בין האירועים ומזכיר כי "בבוקר ה-22 ביוני 41' פולשים לברית המועצות שלושה מיליון חיילים גרמניים ועוד מיליון משתפי פעולה ובעורף הכוחות יש 3000 איש שמחולקים לארבע יחידות מבצע, האיינזצגרופן, שכל תפקידם הוא לבצע רצח סיסטמתי של קומיסרים קומניסטים פוליטרוקים רוסיים, וזאת על פי פקודה שקיבלו שבועיים קודם לכן, פקודת הקומיסרים. כל קצין בוורמכט וביחידות הללו מחזיק אצלו את הפקודה שנותנת אור ירוק לביצוע ירי חסר הבחנה בכל מה שזז. היסטוריונים רואים בכך ברבריזציה של הלחימה".
ד"ר פשר מוצא באירוע זה דמיון לאירועי בוקר השבעה באוקטובר כאשר כ-7000 מרצחים פולשים לנגב המערבי ולישובי העוטף, חלקם אמנם יחפנים, חלקם אנשי ג'יהאד איסלאמי וכ-4000 מתוכם מחבלי חמאס, אך יחד סדר הגודל של הכוח שווה לשתי דיוויזיות. "בשבעה באוקטובר התמודדנו מול צבא ולא מול מליציה ולא פרוקסי", הוא מדגיש ומציין את הקשר בין הפקודה שנתן מוחמד דף ופורסמה ברחבי עזה לצאת ל'מבול אל אקצה' ל'פקודת הקוטמיסרים'. תכלית שתי אלה הוא ירי ללא הבחנה של כל מי שמעבר לגדר, חיילים, גברים, נשים, תינוקות וקשישים.
ועם זאת, מציין ד"ר פשר, במשפטי נירנברג עומדים לדין 22 ארכי נאצים שלא כולם מקבלים עונש מוות. חלקם מקבלים עונשי מאסר קצרים של 10, 15 ו-20 שנות מאסר בלבד. פשר מציין כי למשפטי נירנברג מגיעות ארה"ב, בריטניה וברית המועצות כאשר לכל אחת מהן רקע קשה של השמדת האויב במספרי ענק, וכדי למקד את האישום בנאשמי המשפט הם מחליטים לעסוק במה שמוגדר כ'פשע נגד השלום', כלומר באיסור לפתוח במלחמה לא מוצדקת, ולמעשה דוחקים כמעט לחלוטין את שואת היהודית מהמשפט. למעט בהעלאת סרטונים שצילמו החיילים משחררי המחנות, לא היה איזכור לכך במהלך המשפטים.
ד"ר פשר מזכיר כי באותם ימים מתחילה המלחמה הקרה ובמקביל מתחיל המאמץ לנירמולה של גרמניה דרך תכנית מרשל, הדה-נאציפיקציה והשאיפה הגרמנית לחזור לחיק העמים. כל אלה ועוד - וד"ר פשר מרחיב ומציג שורה ארוכה של נתונים - גורמים לכך שבמשפט זה ובמשפטים אחרים רק בודדים מהנאצים עומדים לדין. בחלק מהמקרים ארה"ב מחליטה שיש ערך מוסף בהשארתו של פושע בכיר כזה או אחר מאשר בכליאתו, וכדי שלא לקיים משפט ל-3000 איש, מה שיחייב סנגוריה והליך משפטי ארוך, אם רוצים להגיע למשפט רציני התואם את דין העמים, בוחרים להעמיד לדין את הבכירים ביותר, את נותני הפקודות, בלבד ולא מעבר לכך. "צדק לא נעשה", הוא אומר.
בהמשך דבריו מפרט ד"ר פשר אודות חנינות שניתנו לפושעים נאצים בשנות החמישים, מה שאיפשר את שובם של פושעים שנמלטו לדרום אמריקה. במקביל מועבר מידע למוסד אודות פושעים נאצים, כאשר המרכזי שבהם הוא אייכמן לצד עשרות תיקים שנפתחים ומספרים את סיפורם של פושעים נאצים אחרים, אך גם ישראל אינה מקיימת משפטי ראווה רבים. משפט הראווה של אייכמן מצליח משום שאין ספק בזהותו של הנאשם, אולם כאשר בשנת 87' מבקשת ישראל לשחזר את המהלך המשפטי עם דמיאניוק, העניין המשפטי מסתבך ובמשך שבע שנים דנים במהימנותו של מסמך אחד, מסמך טרבניקי. בסופו של משפט הוא מזוכה מחמת הספק. שנים לאחר מכן הוא נמצא אשם במינכן כמי שהיה שומר במחנה סוביבור.
עוד משפטים בודדים מתקיימים בשנות השבעים והשמונים ובהם עומדים לדין בכירים נאצים, אך לא מעבר לכך. קצינים נאצים בכירים אחרים אינם עומדים לדין ובשל אינטרסים כאלה ואחרים האמריקאים מסייעים גם לבכירים שבהם לחמוק מהדין.
במשפטים הללו, קובע ד"ר פשר, לא נעשה צדק, אך ניתן ללמוד מהם לא מעט כאשר אנו באים לעסוק בסוגיית הנוח'בות. "כשאומרים שרוצים להעמיד לדין את הנוח'בות צריך לקחת בחשבון שזו פעולה מאוד סבוכה. בנירנברג זה לא הצליח. מדובר ב-3000-5000 איש. זה לא פשוט ולכן צריך ללמוד מההיסטוריה, ללמוד מהטעויות שנעשו".
על דבריו אלה אנחנו שואלים אם כאשר מסלקים את האינטרסים הזרים שהיו לארה"ב, לבריטניה ולברית המועצות, אינטרסים שלא קיימים כאשר מדובר בישראל מול הנוח'בות, האם המשפטים לא אמורים להיות קלים ופשוטים יותר. פשר מסכים שיש בכך היגיון מסוים לכאורה, אך ישראל אינה לבדה במרחב. "יש לנו שותפים במלחמה וזה לא יהיה פשוט".
לטעמו, נכון "לבחון את המשמעות של העמדה לדין של מספר גדול כל כך על פי הדין הפלילי הבינלאומי. לא בטוח שזה אפשרי. אולי צריך לשקול חלופות של העמדה לדין של הבכירים בלבד". לשאלתנו אם החברה בישראל יכולה להסכים למציאות של שחרור שאר הנוח'בות, שהרי להותיר אותם במצבם כאסירים ללא משפט, לא נוכל, הוא משיב ואומר כי אכן "זו דילמה מאוד סבוכה ונצטרך להיעזר באמריקאים כדי לקבל החלטות בנושא הזה, בעיקר כשיש שם מועצה שמנוהלת לא על ידינו".