יום השואה הבינלאומי שנקבע ב-27/1, יום שחרור מחנה אושוויץ, כמעט שלא מצויין במדינת ישראל. מעטים הם בתי הספר או מוסדות אחרים שמציינים את התאריך הזה ומקדישים לו תשומת לב מיוחדת.
לנו הרי יש את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן ואת יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת. אנחנו הולכים ברחוב מורדי הגטאות, מטיילים ביער הקדושים לזכר הנספים ומבקרים בסתם יום של חול ביד ושם. למה לנו עוד יום?
כמדריך מסעות בפולין, אני רואה פערים מהותיים בנושאים בהם חבריי ואני מתמקדים בהדרכת המסע - אנחנו מדברים המון על הקהילות שהיו, על אמונה ועל אתגרים במקומות הכי חשוכים. אני סבור כי לנוער יש הזדמנות לשאוב במסע השראה וכוחות מהאמונה שהייתה ליהודים באירופה בימי הזוועות של מלחמת העולם השניה. אנחנו כואבים את השואה ומתפללים לעילוי נשמות הנספים, אך גם משוחחים הרבה על כוחה של אמונה בשעת משבר.
באופן טבעי נקודת המבט היהודית מתמקדת בשואת העם היהודי ובסבל שהעם שלנו עבר כשהמכונה הנאצית השמידה שליש מאיתנו. לשואה יש משמעויות עמוקות וחשובות לעם היהודי, שמלוות אותנו מאז ועד היום. עם זאת, כשאנחנו מתמקדים (ובצדק) בנקודת המבט היהודית ובאמונה נדמה שאנחנו לא מצליחים להתבונן גם בהיבטים ובמשמעויות האוניברסליות של השואה כלפי שאר העולם.
בבתי ספר ממלכתיים השיח במסע הוא אחר. הם לא משוחחים עם התלמידים על אמונה בשואה, אלא על ההיסטוריה היהודית, ולצידה על אוניברסליות וסולידריות בין העמים. נקודת המבט שלהם היא יותר כללית מה שמאפשר שיח גם על קבוצות אחרות שהנאצים ימ"ש רצחו במלחמה.
אני זוכר איך שמעתי לראשונה מדריך של בית ספר חילוני מתאר בהרחבה בפולין את רצח הצוענים ורצח הפולנים מתנגדי המשטר והתכווצתי. על זה מדברים עם תלמידים במסע לפולין? חסרים סיפורים קשים שהעם היהודי עבר במלחמה? הרגשתי ש"לוקחים" לנו את השואה והרגשתי שזהו ניסיון לתת מקום לעמים אחרים ולסבלם על חשבון הסבל הבלתי יאומן של העם היהודי.
אולי זה קורה גם מפני שקיים פחד מסויים "שיקחו" לנו את השואה לטובת מסרים כלל עולמיים. אולי יש לפחד הזה על מה לסמוך, אבל אני רוצה להציע שיום אחד בשנה, ביום השואה הבינלאומי, אנחנו כמחנכים דתיים ניתן מקום גם להיכרות ולמידה של מסרים שבדרך כלל אין לנו זמן ומקום לדון בהם. הזדמנות להתבונן בעיניים בינלאומיות, ליצור מרחב רגעי שבו אנחנו משנים את נקודת המבט הפרטיקולרית שלנו כיהודים לנקודת מבט אוניברסלית כאזרחי העולם על השואה ולקחיה.
במשך שנים לא יכולנו לדבר על זה. הכאב היה קרוב מידי ואישי מידי. בשנים האחרונות קרו שני דברים מצערים. הראשון הוא אנשי העדות שהולכים ונעלמים, והשני הוא זוועות טבח שמחת תורה שהזכירו כולנו ש"העולם שותק" אינו רק נחלת העבר אלא נחלת ההווה. גם ברגע זה מתרחשות זוועות כלפי מיעוטים ומתנגדי משטר במדינות שכנות לנו. אינני עושה חלילה השוואות, לא ניתן להשוות את השואה לשום דבר אבל נראה שחלף די זמן ואנחנו כעם מבוסס במדינה ריבונית, חזקה ויציבה יכולים להרים את הראש ולהתבונן סביב גם אל עבר הנעשה כיום בסוריה, איראן ובנקומות נוספים, לזעוק עוולות חוצות לאומים.
במגזר הכללי זה קורה כדבר שבשגרה ואני סבור שגם במגזר הדתי לאומי אנחנו מספיק חזקים כדי לדון יום אחד בשנה בשואה מנקודת מבט אוניברסלית. לשאול איפה היה העולם. איפה אנחנו כשזוועות קורות במדינות שכנות. ביום הזה ניתנת לנו הזדמנות להציג את הנקודות והתובנות שלא מקבלות דגש ביום הזיכרון לשואה לגבורה, לשוחח ולדון עליהם כאזרחי העולם, התלמידים שלנו יקבלו דוגמא חיה לאפשרות להחזיק מורכבות, לא במקום אלא בנוסף לכל מה שאנו לומדים בנושא.
הכותב הוא מנחה פדגוגי בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה. מוביל מסעות לפולין.