יש לי חבר מחנך, שאיך שהוא נולד, אלוהים וצבא השמיים הדביקו לו כנפיים והרכיבו לו הילה של מלאכים מעל לראש:
בן אדם שהיצר הרע שלו נע בין איפה למקם את הסטנדר בבית המדרש להאם להפוך את הסידור שמונח על נכון על הספרייה או להשאיר אותו כך.
אני ובכן...ממש לא כזה. לגמרי.
כשנולדתי, כך סיפרו לי, היה מחסור חמור בפתיל הסבלנות ועל כן קיבלתי אחד קצר במיוחד.
בכלל, מרגיש לי שאת כל מה שהשגתי בחיים (כאילו מי ישמע...) השגתי בעבודה קשה במיוחד ובעשר אצבעות. עם דם יזע ודמעות.
בדיוק כמו אבא שלי, שעלה עם אמו האלמנה מרומניה בגיל שנתיים וחצי, בלי טיפת עזרה או קשרים ובסוף הצליח למצוא את עצמו כסמנכ"ל מכללת שאנן בחיפה במשך ארבעים ושתיים שנה.
מישהו דחף אותו לשם? אלוהים. והמוטיבציה שלו. הורי ההליקופטר עדיין לא נולדו בכלל...
היום בבוקר מצאתי את עצמי, מחנך בישראל, נכנס לריב מכוער במיוחד על נהג שצפר מאחורה. כאילו י'חביבי, גם ככה אור אדום...אין לך לאן להתקדם אז מה אתה צופר כאילו עוד רגע הולך לנחות לך על הראש טיל איראני על הראש?
לזכותי ייאמר שמאחר שנתקעה לי המכונית, נסעתי במכונית של ההורים שלי וראיתי איך שהצפירה הזו לא מיטיבה עם אבא שלי וכל הסיטואציה הזו לא באה לי טוב.
הרגשתי שכאילו כל הסטיגמה של הישראלי המכוער יצאה החוצה. מה נסגר בן אדם? למה אתה צופר? גם ככה כמו שאתה רואה, אין לך לאן להתקדם?
הוא ענה לי. אני השבתי לו. הוא ענה שוב. חג גדיה. חרבו דרבו. ובסוף הסתכלתי על עצמי מבועת משהו, חיפשתי את המחנך שבי ושאלתי את עצמי נבוך:
'איכה?'
ולרגע אחד הרגשתי חלישות הדעת. אתה, מחנך בישראל, אתה צועק בצורה כזו כאחרון אוהדי הלה פמיליה במשחק מול סכנין? אמיתי?
אולי שהוא לא מופקד על הנשמות של התלמידים שלך ואתה כן?
הרי אתה יודע שלחבר שלך, המלאך, זה בחיים לא היה קורה! בחיים!
ומתוך הרגע הזה של החולשה, נזכרתי שוב ברעיון המדהים בעיניי, הכל כך מקסים של הרב שניאור אשכנזי ששואל:
"למה כתוב על בריאת העולם: ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד? למה לא כתוב רק ויהי בוקר?"
ועונה הרב שניאור שאם אלוהים היה רוצה לברוא את העולם רק עם הצדיקים. רק עם מלאכי השרת, אז היה כתוב פשוט: "ויהי בוקר...". וזהו.
מזה שגם כתוב: "ויהי ערב...". אנחנו יודעים שאלוהים רוצה אותנו גם עם הבחינה של הערב שלנו. עם החולשות. והסחי. והגועל. והג'יפה. עם הכול.
רק מה, הוא רוצה שנתגבר. שנכבוש את היצר. שניתן לו את הדם יזע והדמעות שלנו. אלוהים לא בעניין של כפיות של זהב אלא של התבוססות בבוץ וחפירה מתמדת שוב ושוב ושוב.
אלוהים בעניין של קרבות מדממים על הזירה שבהם אנחנו נופלים פעם ועוד פעם ועוד פעם רק בכדי לגלות שבסוף אנחנו קמים ומתאוששים ומסתכלים ליריב שלנו בעיניים, הכול בשביל להגיד לו: זהו, זה כל מה שיש לך? אתה מבין שבשביל להפיל אותנו תצטרך הרבה יותר מזה?
וחשבתי בעיקר על המקום הנפשי הזה שבו אגיע מחר לתלמידיי ופשוט אספר להם את הסיפור בכדי שהם יבינו שהמחנך שנמצא מולם הוא לא אלוהים ולא הבן של אלוהים וגם לא הסגן או הדובר שלו.
הוא בסך הכול יהודי פשוט, בדיוק כמוהם, שקם בכל בוקר למלחמה מתמדת וסזיפית ולעבודת המידות בכדי לנסות ולראות איך אפשר לצמוח כמה שיותר.
חשבתי שחשוב לי להבהיר לתלמידים שלי שאני רואה אותם בגובה העיניים ופשוט מנסה להיות איתם ביחד בהפלגת המידות הזו.
כי וואלה, כשחושבים על זה, זו באמת הדרך היחידה שיש לנו בכדי לגדול.
הטור מוקדש לנשמה הגדולה ששמעה את קולות הצמיחה וידעה להגיד את המילים הנכונות. תודה לך על זה.