המנהיג שגימגם - וניצח בשירה

משה רבנו המנסה להתחמק מהשליחות המוטלת עליו להוציא את ישראל ממצרים, מתאר ומאפיין את עצמו ומגבלותיו, ואומר אל ה': "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", הוא משה רבנו שברגע השיא של יציאת מצרים התורה תכתוב עליו שדווקא האיש כבד הפה והלשון הזה- הוא האיש שהפליא בשירתו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'..".

בין אם היה משה רבנו מגמגם ממש, או שרק סבל מבעיות היגוי, או חוסר ביטחון בעמידה מול קהל, או סבל מקושי רטורי כזה או אחר, כל זה לא משנה את העובדה כי משה עומד ברגע השיא של העם ומנצח אל השירה האדירה- שירת הים.

המונח המקצועי המתאר אנשים מגמגמים ככאלו המסוגלים לשיר בשטף וללא דופי נקרא-

'תנאים מעוררי שטף'. בתוך הקטגוריה הזו, שירה נחשבת לתת־תופעה ספציפית שנקראת:

Singing Effect או The Singing-Induced Fluency Effect

העולה מכל זה כי מצב רוחני של נבואה, שירה בשותפות ביחד עם העם, התלהבות,

ענווה, מסירות, אמונה ותודעת שליחות גבוהה- יש בו כדי לעקוף מגבלות פיזיות של גמגום, כבדות לשון וכו'. במילים פשוטות- שלמות פיזית איננה מגבלה למנהיגות או לשליחות,

לעוצמה או להובלת העם.

מתוך זה נוכל להתבונן לא רק על המעמד המופלא והמרומם של שירת הים, אלא גם על המפגש בין משה לפרעה, שאיננו רק מפגש בין שני מנהיגים, שני נציגי אומות, או שני בעלי אינטרסים שונים. זה מפגש המתקיים בין שתי דמויות ובין שני הקטבים האנושיים הכי רחוקים שיש-

בין שיא הענווה לשיא הגאווה ,הכוחנות והשחצנות.

בתחילת המשא ומתן ההיסטורי הזה, מציגים שני הצדדים את עמדת הפתיחה. משה ואהרון אחיו מניחים על שולחן הדיונים את הדרישה הבאה: "..ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה- כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".

תגובתו של פרעה נחרצת, חד משמעית, ושחצנית: "ויאמר פרעה מי ה' אשא אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח".

אין יותר מדי מקום להבנות נוספות בדבריו של פרעה מלבד המסקנה הפשוטה- "פה במצרים,

אני האלוהים. בלעדי איש לא מרים את ידו או את רגלו. במצרים הזאת תפקיד האלוהים כבר תפוס על ידי. ממילא אין כאן מקום לאלוהיכם או לדרישותיכם."

לכאורה, אם היינו מפרסמים מכרז למנהיג האולמטיבי שתפקידו יהיה לגאול את העם, להוציאו מעבדות לחירות, ולהוריד לו את התורה מן השמים- אני לא בטוח שוועדת המכרזים הייתה בוחרת דווקא באיש כבד פה וכבד לשון, שתכונתו המרכזית היא ענווה, שבכלל לא מעוניין בתפקיד, ושבעצם את מרבית שנות חייו בילה הרחק מהעם במצרים- אצל חותנו במדיין.

לכאורה, אם בוחנים את סיכויי המתמודדים בעומדם אל אדן הזינוק עם תחילתו של המשא ומתן, על הנייר, נראים סיכוייו של פרעה הרבה יותר טובים. הפרשנים היו אומרים שפרעה 'אוכל את משה בלי מלח'. מלך כריזמטי מול מנהיג כבד פה, מלך חזק מול מנהיג בן שמונים, מלך מלא ביטחון עצמי מול מנהיג מלא בענווה. איזה מפגש קצוות.

יעברו כמה שבועות וחודשים עד שיתבררו התוצאות הסופיות. כשיגיעו לסיום המרוץ, עם ישראל בהנהגת משה ימצא את עצמו שר וצוהל, ומצרים בהנהגת פרעה ימצאו את עצמם במצולות ים,

על סוסיהם, רכבם ושחצנותם. כל כך התרגלנו בעולם המודרני לסגנון המנהיגות הכריזמטי-שחצני-כוחני. של נאומי בחירות או ניצחון בסגנון של אני... ואני... כל כך התרגלנו לתמונות המועמדים על כל פוסטר, צומת, שלטי חוצות וקמפיינים.

כל כך נדיר למצוא איזה מנהיג שאומר-' אני לא יודע', או אפילו 'טעיתי'. המנהיג מודרני בעולם היום לא ייתן לעובדות לבלבל אותו ולהסיט אותו מהשיטה. הוא ימציא הסברים, יטען טענות, יתעלם מכל מה שיבחר להתעלם. פשוט- כי רק הוא יודע, וכי ההמון הוא סתם אוסף צעקני של אספסוף חדל יכולת להבין את מלוא המציאות המורכבת. שהרי רק המנהיג יודע שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. מול המציאות הזו ניצבת לה דמותו של משה. זה כבד הפה והלשון, שאולי לא היה עובר ועדת מכרזים של מומחים ופרשנים, אך עבר את ועדת המכרזים של ההיסטוריה. דמות שכולה ענווה, ומתוך הענווה- העוז והתעוזה לעמוד מול המלך הגדול בארמונו- ולומר לו- "אלוהי העבריים שלחני אליך לאמור שלח את עמי ויעבדוני במדבר".

לכאורה נראה שעוז וענווה אלו תכונות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת אצל אותו אדם. או שאתה בעל ענווה או שאתה מלא עוז. השיעור הגדול באישיותו ומנהיגותו של משה הוא שעוז וענווה יכולות להיות תכונות משלימות במידה והן מכוונות ומסונכרנות לחי עולמים: "העוז והענווה לחי עולמים". האגו של פרעה לא איפשר לו להקשיב, להתבונן, לוותר, להתייעץ, להבין שיש עוד כוחות וחוכמות בעולם חוץ ממנו. לטווח קצר בכוח הדיקטטורה שלו הוא הצליח לנהל את מצרים ולהופכה לבית עבדים צייתנים. לטווח הארוך שחצנותו הובילה אותו ואת עמו היישר למצולות תהום.

ענוותנותו של משה יצרה לו אומנם אופוזיציה קשה לטווח הקצר, וביקורת מצד השוטרים ואנשים נוספים. אולם לטווח הארוך, במבחן התוצאה משה הוא זה שניצב עם עמו מעבר לים סוף,

במעמד של שירה גדולה.