אני בוחר להתחיל מהסוף, בנבואה: חיל השריון לא יהפוך לחיל התותחנים.
הנשים לא ישרתו עם הגברים באותו הכלי, וישיבות ההסדר לא ידירו את רגליהן מהיחידות, למרות האיומים והחששות הנשמעים מכל עבר.
כדי להבין מדוע אני כל כך בטוח, צריך לחזור להתחלה.
בשירותי כשריונר עברתי במספר תחנות, אך רובן התרכזו בשני מוקדים: בסיס סיירים, בסיס ההכשרות שבו פועל גדוד 198 (צמ"פ, אימון מתקדם), ומפקדת קצין שריון ראשי. בבסיס סיירים הייתי עד לרגע היסטורי כחייל בסוף ההכשרה. על רחבת המסדרים, לצד הפלוגות הוותיקות "סדן", "נחשול" ו"מפץ", עמדה פלוגה חדשה, פלוגת "שחר", פיילוט הלוחמות של החיל.
באותם ימים ידענו על קיומן בעיקר בזכות קולות הפגזים שנורו מהשטחים המבודדים שבהם שהו. הבידוד היה כמעט מוחלט, ולא רק בגלל הגבלות הקורונה של אז, צה"ל הקפיד על הפרדה הרמטית.
בהמשך שירותי במפקדת קצין שריון ראשי נחשפתי מקרוב לאיכות, לסטנדרטים ולמקצועיות של הטנקיסטיות במהלך ביקורות שערכתי ביחידתן. האיכות הזו, שראיתי בעיניי, נגלתה לעולם כולו בבוקר השבעה באוקטובר, כאשר אותן לוחמות נלחמו בעוז וחיסלו עשרות מחבלים.
לקראת סוף שירותי חזרתי לסיירים. זכיתי לשרת לצד מפקדי ההכשרה של פלוגת שחר, שעמלו קשה כדי לשמר רמה מקצועית גבוהה לצד ניתוק מוחלט מפלוגות הלוחמים. המפגש היחיד הסתכם ב"אוסים" מסורתיים ובירידות הדדיות בחדר האוכל, כמיטב המסורת הצבאית.
למעשה, התלונה היחידה של בני הישיבות בסיירים בנושא "השירות המשותף" נגעה למשרדי החובשים והחובשות שהיו סמוכים למגורים. המג"ד טיפל בכך באופן אישי, הוא בנה בעצמו קיר גבס שיפריד בין המשרד למגורים.
האם הכול מושלם בשילוב הלוחמות בחיל? לא. האתגר העיקרי צף בהכשרות הפיקוד, שם לעיתים אין צוות טנק שלם המורכב מנשים בלבד.
על כך העיד בוועדת חוץ וביטחון הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ירוחם. הוא סיפר על תלמידו וחברי היקר מההכשרה והשירות, סרן איתן פיש ז"ל, שנפל בקרב בסג'עיה, ונתקל בהבטחות שהופרו בקורס קציני שריון ונאלץ לעבור טנק כדי לא לשהות בכלי אחד עם הצוערות.
עם זאת, חשוב להדגיש: גם שם הלוחמות לא ישנו עם הגברים באותו שטח ללא הפרדה נאותה, ולעיתים ההפרדה הייתה כל כך מחמירה עד שפגעה בהכשרה שלהן, כאשר נאלצו להחזיר אותן ללינה בבסיס בחלק מהלילות.
ובחזרה להווה, בימים אלו, כשהשיח סביב גיוס חרדים, השפעת הפרוגרס על אירועי השבעה באוקטובר והפיילוט החדש בשריון משתלבים יחדיו בשיח הציבורי, אירועים נקודתיים מקבלים נפח דרמטי ובלתי פרופורציונלי. עליהם מתלבשים בעלי אינטרסים ורבנים החוששים בכנות לצה"ל ולביטחון, ומתוקף כך מנהלים קמפיין נגד "הפרוגרס בצבא".
ועדיין אני מבקש להתעקש על העובדות הפשוטות: הטנקיסטיות הוכיחו עמידה בכל הסטנדרטים המבצעיים, צה"ל אינו שוקל שירות משותף בתוך אותו הטנק, אלא רק הרחבה של היחידה הקיימת, וההכשרות כבר היום הומוגניות כמעט לחלוטין. את הפערים שנותרו אפשר לסגור בקלות בעזרת שיח ענייני.
ולכן, בעיניי הגיעה העת לשאול את מובילי אותו קמפיין, וביניהם ראשי ישיבות ההסדר שכבר הביעו את דעתם הנחרצת בנושא, כגון הרב אבינר, הרב וידר והרב פנדל: כאשר אתם מתנגדים למדיניות הצבא ומשתמשים למעשה בכוח שלכם בצבא כדי לשנות מדיניות, באופן שלרבים ייראה דומה לאין שיעור לאיום מבית היוצר של קפלן, האם אתם מוכנים לשבת עם הצבא ולפתור את הפערים שהתגלו?
או שבכוונתכם להילחם עד הסוף באופציה להגדלת הסד"כ הלוחם, צורך אקוטי שאינו בא על חשבון הביטחון או תלמידיכם, ועל הדרך "לפרק פה צבא"?
כבוגר החינוך הציוני-דתי, אני רוצה להאמין שאני כבר יודע את התשובה.