עד מתי, עד מתי נהיה ילדי הכאפות? עד מתי ירקו עלינו ונגיד שיורד גשם? שוב הביזיון והזלזול בחיילים הקדושים שלנו.
לפני כעשרים וחמש שנה, אחד הבנים שלי, אז תלמיד ישיבת הסדר ומפקד בתותחנים ברמת הגולן, התקשר אליי בדאגה. "אבא, מביאים אלינו בנות לסוללה בשטח, מה אני עושה?"
"הודעתי למפקדים שאנחנו בני ישיבות הסדר איננו יכולים להיות עם חיילות בשטח". אלה היו הימים שבהם התחילו לשבץ בנות ביחידות הלוחמות. חיל התותחנים היה ראש החץ למשימה הזאת.
התגובה שלהם הייתה ברורה: "טוב, אז נוציא אותך מכאן ונעביר אותך לפקד על טירונים בבסיס טירונים בשבטה". זו הייתה סנקציה קשה ביותר למפקד לוחם בשטח. "בוא נדבר עם ראש הישיבה שלך", הצעתי.
ראש הישיבה נדהם. הדבר לא היה ידוע לו, ואינני יודע אם לראשי הישיבות האחרים הדבר היה ידוע.
אכן, הייתה זו ראשית הדרך שבה החלו לשלב בנות בתפקידי לחימה ביחידות קרביות. זו הייתה מגמה חד־משמעית וברורה.
אמרתי לבן שלי: "אתה מוסר על זה את הנפש. קדושת המחנה היא הדגל של הצבא הישראלי וכוח הניצחון שלנו. גם אם תצטרך לעזוב ולעבור לבסיס הטירונים".
הוא השיב לי: "כן, אבל אלה החיילים שלי. אני הכשרתי אותם, אני גידלתי אותם. איך אעזוב אותם?" זהו ניסיון קשה בהחלט לכל מי שהיה מפקד בצבא.
בסופו של דבר, המפקדים, שאהבו אותו מאוד, מצאו פתרון והעבירו אותו לסוללה מקבילה, שבה לא היו בנות.
אמרתי אז לראש הישיבה שלו: אסור לנו לשתוק. אין לנו רשות להשחית את נשמת הילדים שלנו ולא להפקיר את קדושת המחנה. כנס מיד את כל ראשי הישיבות ותגידו לצבא: בנות זה קו אדום. בחורים דתיים, ולאו דווקא בני ישיבות, אינם יכולים לשרת עם בנות בחילות השדה. תגידו לצבא שאם יביאו בנות ליחידות שלנו, אנחנו נעצור את הגיוס של הבחורים שלנו. במחזור הגיוס הבא אין הסדרניקים.
אז עוד היה אפשר לעשות זאת. תהליך שיבוץ הבנות היה ממש בראשיתו. כפי שאתם רואים, הדבר לא נעשה.
אך התוצאה ברורה: בחיל התותחנים אין היום הסדרניקים. בבית הכנסת של שבטה, בסיס ההכשרה של התותחנים, אין מניין. ספר התורה נותר מבויש ומיותם בארון הקודש ואינו יוצא ממנו. לחיל התותחנים אין כמעט אנשי מילואים, משום שהבריחו משם את כל הדתיים.
ואני פונה כעת שוב לראשי הישיבות ולראשי המכינות: בואו לא נחזור על טעויות העבר. כוחנו באחדותנו.
יש להיפגש עם ראשי מערכת הביטחון ולומר להם חד־משמעית: אם לא תעצרו את הניסיונות המטורללים הללו, במקום לעסוק אך ורק בדבר אחד, ביטחון ישראל, אנחנו עוצרים את מחזור הגיוס הבא.
אנחנו נודיע לבחורים שאיננו לוקחים אחריות על מצבם הרוחני בצבא, ונמליץ שלא להתגייס עד יעבור זעם.
עד שלא ייקבע בחוק השירות כי זכויות החייל הדתי אינן ניתנות לערעור או לפגיעה, וכי לחייל הדתי יש זכויות, בזכות ולא בחסד, וזכויות אלו אינן ניתנות לערעור.
שהצבא יחליט את מי הוא מעדיף. אם הוא מעדיף בנות בשריון, בבקשה. אנחנו נעצור את הגיוס לשריון, כפי שעצרנו אותו לתותחנים.
אנחנו לא פחות שומרי מצוות מהחיילים החרדים, שמקבלים את כל זכויותיהם על מגש של כסף.
מורי ורבותיי, אם לא נעשה זאת עכשיו, המצב יידרדר ויילך, עד שצה"ל, הנסחף ללא הכרה אחרי אג'נדות קיצוניות, ירצה את התלמידים שלנו אך לא יכבד את אמונתם ואת אורחות חייהם, ויהפוך חלילה למקום שאדם דתי לא יוכל להיות בו. יחד עם הקריאה לראשי הישיבות ולרבנים, צריך לזכור שמהפכות מתחילות מלמטה. הכול תלוי בבחורים שלנו.
עלינו לקרוא להם לעשות את המהפכה, ולומר להם: אנחנו, ראשי הישיבות, עומדים מאחוריכם. לסרב לכל פעילות של קרבה עם בנות.
כן, כן, גם לא מדסיות, לא מדריכות, לא חובשות בנגמ"ש, בדיוק כפי שנותנים לחרדים הכול. המפקדים יודעים לעשות הכול. לדרוש להתאים את ההווי לאורח החיים של כל הלוחמים, ולא להדיר אותם. ואם זה לא הולך, ואם נדרש, לצאת משירת נשים בראש מורם ולא כעכברים במחתרת. לומר בגאון: אנחנו עומדים על זכויותינו.
אלה אינן זכויות פרט. אלו זכויות של כלל ישראל. זהו טוהר המחנה, זהו הכור הגרעיני הערכי שממנו באה המוטיבציה לניצחון על אויבינו. יש לנו בחורים קדושים שיודעים שמלחמה על קדושת המחנה אינה פחותה מלקפוץ על רימון. ובאותה מסירות ונחישות, ומכוחה, נסתער גם בקרב וננצח. חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו.