שאלת התקיפה באיראן עומדת במרכז השיח ומעסיקה את העולם כולו. סיפור יציאת מצרים מעניק לנו
יתקוף או לא יתקוף? הלילה או מחר? האם בכלל? שאלת התקיפה באיראן הייתה חלק בלתי נפרד מהמחשבות, הדיבורים והתכנונים שלנו במהלך הימים האחרונים.
מזה זמן רב לא היה העולם מחכה בכליון עיניים ובציפייה דרוכה למוצא שפתיו של אדם אחד - נשיא ארצות הברית - שבידיו היכולת לחתוך חיים ומוות לאומה שלמה, ובכך להשפיע על תולדות העולם בשנים הקרובות. אינספור מומחים ופרשנים עולים לשידור בתכניות הבוקר ומנסים לנתח את ההזדמנויות ואת הסיכונים שבתקיפה האפשרית. האם יהיה זה המסמר האחרון בארון הקבורה של השלטון האיראני העריץ? או דווקא מעשה פזיז שיסכן את שלום האיזור?
גם פרשתנו, פרשת בשלח, מתארת מבוכה דומה: ירדוף או לא ירדוף? האם פרעה יסכן את שארית הכוחות הצבאיים שנותרו לו במרדף אחרי בני ישראל, או שמא יוותר ויניח להם לנפשם.
עם ישראל יוצא ממצרים בחיפזון; המצרים מאיצים בהם לצאת. אך לא כולם יוצאים. רבים מהססים ומעדיפים להישאר במצרים. "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". חכמינו אומרים כי רק חמישית יצאו ממצרים, מה שמעיד על הלבטים הגדולים אם להשתתף בהרפתקה הזו. לא עברו אלא ימים בודדים מאז שחרר פרעה את העם, וביחד עם עבדיו ויועציו הוא מתחרט ומחליט לרדוף אחרי נתיניו לשעבר: "וַיֹּאמְרוּ מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ".
פרעה מגייס את מיטב הלוחמים שנותרו לו ופותח במסע רכיבה מהיר בעקבותיהם, ואכן הוא מגיע במהירות לקראת העם הבורח. העם מסתכלים לאחור ורואים את יחידות הסיור המצריות אצות קדימה לקראתם. קשה לתאר את הפחד והאימה שממלאים אותם: המצרים מאחוריהם, לפניהם הים, ובצדדים סוגר עליהם המדבר. מה יעשו? יהודים כמו יהודים מתחילים לצעוק אל אלוקים ועל המנהיגים: למה הבאת אותנו לכאן? האם אין מספיק בתי קברות במצרים? מי היה צריך את היוזמה המטורפת הזו לברוח ממצרים נגד כל הסיכויים, ועוד למדבר הנורא הזה שאין אפשרות אחרת אלא למות בו.
משה מגיב לעם בקור רוח ומבטיח להם ניצחון: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". דברי משה אלה, נשמעים באוזנינו הרגישות קצת מוזרים: האמנם אין האדם חייב להשתתף במאמצים להצלת עצמו ומשפחתו? האמנם הוא אמור להחריש ולחכות באפס מעשה לישועת ה'? דברי משה טעונים ביאור.
העניין מסתבך כאשר אנחנו ממשיכים לקרוא ושומעים כי משה עצמו לא החריש, והוא צעק אל ה', שכך מספר המקרא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה מַה־תִּצְעַק אֵלַי, דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". ניכר מבין הדברים שמשה עצמו צעק, ובעיקר, תשובת ה' למשה לא הייתה להחריש ולבטוח בו, אלא לומר לבני ישראל לנסוע.
על פניו מדובר בשתי הנחיות סותרות: האם העם צריך לשתוק או שהעם צריך לנסוע? האם לבטוח בה' שהכול יהיה בסדר או לעשות מעשים אקטיביים עבור הצלתם?
ייתכן שמדובר בשתי תשובות שונות לשתי שאלות שונות. כשבאים אל משה ומתחילים לקטר על הסכנות של ההווה ולהתלונן על העבר - למה בכלל יצאנו ממצרים? הרי אמרנו לך כך ואמרנו לך אחרת - כאן משה מורה להם לשתוק. אין תועלת שתצמח מניתוח העבר ברגעים לחוצים כאלה. כשאדם מתמודד עם שאלות קשות המאיימות על קיומו, אין עניין לעסוק בשאלות העבר שלא תקדמנה אותו לשום מקום. ביחס לשאלות אלו מוטב לנו להחריש, ולהבין ולהאמין שאם הגענו לכאן כנראה כך היה צריך להיות. "מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
אבל כשבאים לעסוק בשאלה לאן אנחנו הולכים מכאן ואילך - "דבר אל בני ישראל ויסעו". אי אפשר להישאר פאסיביים; אנחנו צריכים לשאול מה יכולה להיות תרומתנו לקידום המציאות, ולא להותירה בידי אחרים. אפשר כמובן לעסוק באינסוף ניתוחים על העבר, אבל באמת הם לא יקדמונו לשום מקום. מוטב להתמקד בשאלה המרכזית: איך נוסעים מכאן הלאה. בתור מי שאינם סמוכים על שולחנם של מנהיגי העולם וקברניטיו, ההתעסקות בניתוחים ופרשנויות ספקולטיביות לא מועילה לנו בהכרח. חשוב מכך לשאול כיצד אנחנו יכולים להתחזק ולחזק, לבדוק אם יש הכנות שעלינו לבצע כיחידים וכקהילות, להתבונן בתפקידנו לעת הזו.
הרב דוד סתיו הוא יו"ר ארגון רבני צהר ורב העיר שוהם