כותרת המשנה והסימניה המצורפת משכו את תשומת ליבי כשהחזקתי את הספר בידי לראשונה.
כותרת המשנה "איך בחרנו בחרפה וקיבלנו מלחמה" היא פרפרזה לדבריו של צ'רצ'יל ב1938 "בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה."
לספר מצורפת סימנית זיכרון לרס"ן בניה ריין הי"ד המספרת את סיפור חייו עד לעלייתו השמיימה עם צוות הטנק שלו במשימת החילוץ האחרונה שלהם בי"ט מנחם אב ה'תשס"ו. הסימניה הזו לא הגיעה לספר במקרה. סיפורו של בניה ריין הי"ד ואישיותו המופלאה מקרינה על מחבר הספר החי לאורו של בן יישובו קרני שומרון - ישוב ששכל שבעה לוחמים במלחמה הנוכחית.
לפני ארבע שנים, ולפני שהכרנו את המילה "קונספציה", פרץ לעולמנו הספר הראשון שעסק בעיקר בפן הצבאי של הקונספציה, הלוא הוא "פרחים בקנה" של נוה דרומי (מזל טוב להולדת הבן!). את ההשלמה לספר קיבלנו לאחרונה בתחקיר של ישי פרידמן מערוץ 14 - "שיטת נוה: כך הרסו את צה"ל מבפנים" - כתבה העוסקת במעלליו של תא"ל ד"ר שמעון נווה שהכניס לצה"ל עולם תוכן פרוגרסיבי היישר מבית מדרשם של ז'יל דלז, פליקס גואטרי ומישל פוקו.
העובדות הנוראות המוצגות ב"פרחים בקנה" הדאיגו כל קורא שעתיד המדינה חשוב ויקר לו, וקיבלו משנה תוקף לאחר טבח שמחת תורה תשפ"ד, בו ראינו בעינינו כיצד התפיסות הפרוגרסיביות הביאו לאסון, ניהלו את המלחמה ואף הכשילו אותה לא פעם.
"היינו הקונספציה" של גולן קריגר (רס"ן במיל.) מביא לנו את הדברים מ"מצלמת הקסדה" של קצין קרבי, לאורך עשור בתחנות השונות בשירותו הצבאי מגבול הלבנון דרך קו התפר בואכה עזה, ופורס לפנינו שנים ארוכות של צבא שעושה הכל כדי לא להגיע למגע עם האויב.
זהו סיפור אישי מהשטח ומאזורי לחימה של קצין קרבי שנלחם במערכת כדי שתאפשר לו להיות קרבי. מפקד הקרוע בין התפיסה הפרוגרסיבית והאנטי-מלחמתית של מפקדים בכירים ובין חייליו הפשוטים בעלי התפיסה הבריאה שרק מבקשים לממש את עובדת היותם לוחמים המתגייסים להגן על המדינה.
תת הפרק שנקרא "ירי הרחקה" מגלם את כל הסיפור, ומזמין את הקורא לחשוב על משמעויותיו הרחבות של הביטוי הכל כך מוכר לכל לוחם. אך לפני שנציג פרשנות רחבה למושג, נסביר בקצרה שהכוונה לירי המבוצע על ידינו ומכוון להרתיע את האויב ולהרחיקו. האויב בא להרוג אותך, אך אתה מורשה לירות לידו בלבד כדי שיחזור בשלום לביתו…
מיהו המורחק? הירי מכוון להרחיק את המחבלים כמובן, אך בחשיבה נוספת ומעמיקה לכוונתם של ההוגים הפרוגרסיביים ותלמידיהם בצה"ל, הירי מכוון גם כלפי מבצעיו! זהו ירי שמטרתו להשיל מהלוחמים את התפיסה ההתקפית-לוחמנית, להרחיקם מתפיסה של כבוד לאומי, ולקבע תחתיהן את התפיסה ההרתעתית או במילון של שמעון נוה "הוגעת האויב" במקום השמדתו.
בהמשך, מספר הכותב על מפגש עם האלוף תמיר היימן - ראש אמ"ן, ששאל "למה לסכן חיילים בשדה הקרב כשיש לנו טכנולוגיה כל כך טובה?" שאלה זו נוגעת לביטחון הלאומי שלנו.
במלחמות שטרום העידן הטכנולוגי, היה צורך לגדל מוסרי נפש, אך כשהמלחמה נהייתה לטכנולוגית בעיקרה - כזו שנותנת תחושה של משחקי מחשב - אפשר לפתור כל בעיה, כביכול, מרחוק. אך הריחוק אינו פיזי-מבצעי בלבד אלא ריחוק נפשי ואידיאולוגי. כשהצורך לגדל לוחמים המוכנים למסור את נפשם למען העם והמדינה מתייתר - נוצרת פגיעה אנושה בביטחון הלאומי, כי עלול לגדול דור שאין בשבילו משהו קדוש מהחיים של הפרט ואין על מה למסור את הנפש. מאותה סיבה, צבא העם או "כל בחור וטוב - לנשק", יוצרים עם שיש לו מסירות נפש עבור המדינה.
המלחמה בעזה (ובזירות האחרות) טרם הסתיימה, משפחות הגבורה עדיין עסוקות באבלן ופצועי המלחמה עדיין נאבקים על חייהם ועל תפקודם. מכאן שתיאורי הקרבות שבספר ובתוכם התפקוד של גדוד 46 והפלוגה של גולן מאד קרובים ומדברים אל הקורא הישראלי, לא רק לאלו שחוו את המלחמה במאות ימי מילואים אלא לכולנו. כולנו היינו שם. הלב שלנו תמיד עם הלוחמים. בתוך תיאורי הקרבות ישנם תיאורים קשים עם אזהרת טריגר בראש הפרק.
הפרק שנגע בי במיוחד הוא פרק 14 "מלכודות ומשוואות" העוסק במתח שבין שתי מטרות המלחמה - מיטוט חמאס והשבת החטופים - ממבט עיניהם של הלוחמים. הדברים הזכירו לי מפגש דרמטי בזמן מבצע "מרכבות גדעון", עם משפחה שישבה שבעה על בנה שנספה באסון הנמ"ר, ובו זעק בכאב סבו של החלל שלא שם לב לנוכחותי "עוד כמה חיילים נקריב בשביל 20 חטופים?".
כשהמשפחה ביקשה ממני לדבר, חיבקתי את הסבא ואמרתי שאכן המלחמה באמת איננה עבור החטופים. שאם כן, יש לשקול אלה מול אלה כי דמם של החטופים אינו סמוק יותר מדמם של החיילים. מלחמה היא לצורך הסרת איום והשבת ריבונות. ומה עם החטופים? - אותם משיבים על הדרך כתוצאה מהכרעת האויב.
מתוך הספר ניבטת דמותו של גולן כאיש משפחה מסור, לוחם ללא חת, קצין החונך את פקודיו ומובילם להישגים תוך מיצוי יכולותיהם. לא הייתם רוצים לצאת עם גולן לאימון "שבוע מלחמה". בעצם כן, כי הוא יכין אתכם היטב לקשה מכל. גולן לא מסתיר את חולשותיו כמו גם כמה מהחלטותיו שהיו שגויות בדיעבד בזמן אמת או נזיפה שקיבל ממפקדו לאחר תקרית מסוימת. גולן אף נפצע קשה במהלך הלחימה וחזר לפקד על פלוגת הטנקים שלו - מעשה גבורה ומופת בפני עצמו.
לא נותר לנו אלא להודות לגולן ולמשפחתו על תרומתם האדירה ולאחל לגולן ולעם ישראל שיזכה במפקדים רבים מסוגו.