השבוע הלב הישראלי החסיר פעימה. בתוך שגרת המלחמה והימים המתוחים של ינואר 2026, התבשרנו ביום שני האחרון בשורה שהיא גם קשה מנשוא וגם אנחת רווחה לאומית: רן גווילי ז"ל, החטוף האחרון שנותר ברצועת עזה, שב הביתה לקבר ישראל.
אומרים שאין מקרה בעולם, ושהתורה היא נצחית ומדברת אלינו בכל דור ודור. אך השבוע ההשגחה העליונה זעקה אלינו ממש מתוך הכתובים. באותו בוקר, שעות ספורות לפני שהותר לפרסום דבר המבצע להשבת עצמותיו של רן, עמדו יהודים בכל העולם וקראו את קריאת שני של פרשת בשלח. הפסוקים שנקראו באותו בוקר הרגישו כאילו נכתבו בעיתון של היום, ולא לפני אלפי שנים במדבר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג, י"ט).
זהו רגע נדיר ומצמרר של התממשות הפסוק במציאות, המקפל בתוכו מסר כפול: האחד של נחמה וגבורה, והשני, עליו ממעטים לדבר, של חשבון נפש נוקב ומר.
"והעליתם את עצמותיי", השבועה קוימה
ברובד הראשון, המיידי, השבת גופתו של רן היא התגלמות העיקרון "אף אחד לא נשאר מאחור". שימו לב לנתון מדהים: בכל חמשת חומשי תורה, סיפור יוסף הוא המקרה היחיד שבו מתואר מסע שלם שתכליתו להעביר אדם לקבורה בארץ ישראל כחלק מתהליך הגאולה הלאומי. אצל יוסף זו משימה לאומית. המדרש מספר שבזמן שכל בני ישראל היו עסוקים בביזת הים ובאיסוף כסף וזהב ממצרים, משה רבנו הסתובב וחיפש את עצמות יוסף. מדוע? כי משה ידע שאי אפשר להתחיל את הגאולה אם משאירים אחים מאחור.
הגמרא במסכת סוטה אומרת: "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו, ארונו של יוסף וארון הברית, מהלכין זה עם זה". ארון הברית, המייצג את התורה והקדושה, אינו יכול לנסוע לבדו; הוא חייב לצידו את ארון הלוחם. מה שאירע ביום שני עם השבתו של רן גווילי, לוחם היס"מ שנפל בקרב הירואי בקיבוץ עלומים, הוא קיום השבועה הישראלית. כפי שיוסף אמר "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה", כך זעקו אלינו אחינו, ומדינת ישראל הוכיחה שהיא מקיימת את ההבטחה. חז"ל אף אומרים שים סוף נקרע רק כי "ראה הים את ארונו של יוסף ונס". כוחה של הערבות ההדדית הוא הכוח שקורע את הים, והשבוע הוא קרע את מסך אי הוודאות האחרון שנותר מעזה.
מי מכר את יוסף?
אך אם אנו מבקשים לאמץ את המודל של יוסף הצדיק, עלינו להיות ישרים עם עצמנו ולאמץ אותו עד הסוף, לא רק את הסיום המנחם של החזרת העצמות, אלא גם את ההתחלה הטרגית.
מדוע יוסף הגיע למצרים מלכתחילה? הוא לא יצא לטיול ולא למסע עסקים. הוא הגיע לשם משום שאחיו שנאו אותו, שנאה עיוורת ויוקדת שהובילה אותם למכור אותו לישמעאלים, אותם אבות רוחניים של אויבינו היום.
רן גווילי ז"ל היה גיבור. הוא נלחם בחירוף נפש, נפצע והמשיך להילחם עד הכדור האחרון. אך רן, כמו שאר חטופי ונרצחי השבעה באוקטובר, הוא קורבן של "מכירת יוסף" מודרנית. הוא נפל קורבן לחולשה שהקרינה החברה הישראלית כלפי חוץ, חולשה שנבעה משנאת חינם בעוצמות שלא נראו מאז הקמת המדינה.
מי שמבקש להבין מדוע חמאס זיהה שעת כושר בבוקר שמחת תורה תשפ"ד חייב להביט ביושר על השנה שקדמה לה. שנת 2023 תיזכר לדיראון עולם כשנה שבה חלקים מן העם, בהובלת ארגוני שמאל קיצוני, גופי מחאה אלימים ומערכות תעמולה משומנות, החליטו לשרוף את האסמים.
אי אפשר לשכוח את האוטו אנטישמיות שהתפרצה ברחובותינו, את מראות יום הכיפורים בתל אביב, רגע לפני הטבח, כאשר מתפללים יהודים נרדפו בלב העיר העברית הראשונה בידי המון מוסת, בחסות ארגוני להט"ב וארגוני שמאל. הצביעות זעקה לשמיים: תפילות מוסלמים במרחב הציבורי התקבלו בהבנה ובכבוד, אך יהודי עטוף בטלית הפך לאויב העם. בסוכות, ימים ספורים לפני המתקפה, הושחתו סוכות בתל אביב. שנאה לדת, שנאה למסורת, שנאה לכל סממן יהודי שורשי.
מחיר הסרבנות וההסתה
אך הדבר לא נעצר בסמלי דת. ה"מכירה" הייתה עמוקה יותר ופגעה בביטחון הלאומי באופן ישיר. הקריאות לסרבנות מצד ארגוני "אחים לנשק", העידוד הפומבי של שקמה ברסלר ודומיה להפסקת התנדבות, והשיח על פירוק צה"ל מבפנים, כל אלו שידרו לאויבינו מסר ברור: ישראל מתפוררת. ארגוני שמאל רדיקליים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" המשיכו במסעות הדה לגיטימציה בעולם, והחלישו את זכותנו להגן על עצמנו.
בחקירותיהם הודו מחבלי הנוח'בה בפה מלא: ראינו את ההפגנות, שמענו את הסרבנות והבנו שזה הזמן. ראשי חמאס ישבו בעזה, צפו בחדשות מישראל וחיככו ידיים בהנאה. הם לא נדרשו לעבוד קשה; אנחנו עשינו את העבודה בשבילם. האחים מכרו את יוסף.
גם לאחר פרוץ המלחמה לא פסק השימוש הציני. אותם גופים פוליטיים, במסווה של "מטה משפחות", הפכו את סוגיית החטופים לקרדום לחפור בו כדי לנגח את הממשלה. לא דאגה כנה לחיי אדם הניעה את הקמפיינים האגרסיביים, אלא רצון פוליטי להפיל שלטון, גם במחיר העלאת המחיר שדורש סינוואר ופגיעה בסיכויי שחרורם של הבנים. השבתם של רן ושל חבריו לא קרתה בזכות ההפגנות בקפלן, אלא למרות הנזק שהן גרמו.
"חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה"
ואולם, כמו בפרשת השבוע, הסוף אופטימי והראייה אמונית. בסופו של ספר בראשית פונה יוסף לאחיו המכים על חטא ואומר להם משפט שהוא המפתח להבנת ההיסטוריה היהודית: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
הירידה למצרים, על כל הכאב והסבל שבה, הייתה חלק מתוכנית אלוקית גדולה שנועדה לצרף את עם ישראל בכור הברזל, להפוך אותם ממשפחה מסוכסכת לעם מאוחד, ולהוביל אותם בסופו של דבר לקבלת התורה ולארץ ישראל.
כך גם אצלנו. השנאה התהומית שלפני השבעה באוקטובר הייתה חייבת להיפסק. ה"סטירה" שקיבלנו הייתה נוראה, אך ייתכן שזו הייתה הדרך היחידה להעיר אותנו מהתרדמת, מההתבוללות הרעיונית ומהשנאה העצמית.
השבת עצמותיו של החטוף האחרון היא סגירת מעגל המסמלת את תחילת התיקון. מתוך השבר הגדול עם ישראל מתחיל לחזור לעצמו. אנו רואים את ההתעוררות הרוחנית, את החיילים המבקשים ציציות לפני הקרב, ואת הציבור שמאס בשיח הפרוגרסיבי המפלג וצמא ליהדות פשוטה, שורשית ומחברת. אנו מבינים היום, יותר מתמיד, שאי אפשר לבנות מדינה יהודית על בסיס של התכחשות לזהות היהודית.
חזרתו של רן גווילי הביתה, דווקא בשבוע של קריעת ים סוף, היא תזכורת: הים נקרע לאלו שנושאים את ההיסטוריה שלהם על הכתפיים, ולא לאלו שמנסים להשליך אותה לבור. התיקון למכירת יוסף של 2023 הוא אחדות אמיתית, כזו המבוססת על המורשת שלנו, ללא התנצלויות וללא שנאה עצמית. רק כך נזכה להמשך הפסוק: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן".
יהי זכרו של רן ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים והתקומה של עם ישראל.
הכותב הוא תושב עוטף עזה, לוחם במילואים (מעל 350 ימים בשישה סבבים)