אין משפחה אחת שיצאה בשנים עברו לביקור במעיינות העוג'א הסמוכים לישוב ייטב בבקעת הירדן ולא חזרה עם חוויה טראומתית.
הנחל שזרם באמת מים יפייפייה מהרי בנימין, הפך לאתר על טהרת הציבור הערבי שנהר אליו באופן עצמאי ומאורגן מכל כפר ועיר ביהודה ושומרון. משפחות יהודיות שביקשו לטבול במימיו יצאו במקרה הטוב עם חוויה קשה של שהייה בהמון מוסלמי עם מבטים עויינים ותרבות פראית, ובמקרים אחרים עם אלימות פיזית שספגו, פריצות לרכבים ואפילו יידויי אבנים.
זר לו נקלע למקום, היה יכול לחשוב בטעות כי מדובר במעין שנמצא בלב גוש ערבי עוין ולא באתר טבע שממוקם דקה מכביש 90 בואכה ים המלח. זה לא קרה במקרה. את אתרי הטבע ביהודה ושומרון ובפרט את מעיינות העוג'א שמייצרים רצף טריטוריאלי בין כפרי נפת רמאללה לבקעת יריחו, סימנה הרש"פ כאחד מהיעדים המרכזיים להשתלטות במסגרת תוכנית פיאד. המטרה הייתה כפולה: להביא להדרת רגלי המטיילים היהודים ובכך לפגוע בתיירות הישראלית ביו"ש, ובמקביל להפוך את אותם האתרים לחלק מה"מורשת הפלסטינית".
ההשתלטות על מעיינות העוג'ה התנהלה בתנועת מלקחיים על ידי זרועות התמנון של הרש"פ. מדרום לנחל בשטח C, הוקם לו לפני כמה עשורים מאחז פלישה ערבי בלתי חוקי, שהפך עם השנים לכפר של ממש בשם "ראס עין אל עוג'א". בסביבת אבו מאזן ראו בכפר שהורכב כולו מבדואים משבטים שונים אוצר יקר מפז, ודאגו לתקצבו ביד נדיבה באמצעות המשרדים השונים כדי שיצליח להגדיל את כוחו ושליטתו במרחב. אימוץ הכפר ככלי במערכה הוכיח את עצמו בצורה מרשימה מבחינת הרשות.
נכון ללפני עשור שלטו השבטים הבדואים בעוג'א על תא שטח עצום בו היוו בעלי הבית לכל דבר ועניין. ממבואות יריחו בבקעת הירדן ועד הישוב כוכב השחר בבנימין - רועי הצאן הערבים היו מסיירים מדי יום, מפעילים צירי הברחות ומבצעים גניבות בישובים. לתשתית המים האזורית התחברו באמצעות שורה של חיבורים פיראטים שאיש לא העז לנתק, וכמוה גם לתשתית החשמל. דבר בשטח לא זז בלי שאישרו או ידעו.
במקביל להשתלטות על המרחב פעלה הרש"פ לתפיסת המעיינות עצמם באופן ממוקד. קבוצות מטיילים ערבים מרחבי יהודה ושומרון ואפילו מתוך הקו הירוק הובאו למקום באוטובוסים מאורגנים, במסגרת יוזמה שמותגה תחת ההאשטאג התמים "פלסטין היא גן העדן של כדור הארץ". לעומת זאת, קבוצות המטיילים שהובאו נשאו אופי לאומני מובהק. דגלי פלסטין על התיקים, מואזין שהושמע ברמקול בנחל ושירי "מורשת" פלסטינים ששרו יחדיו במקהלה.
לפני כ-4 שנים פרסמה העיתונאית שיראל ללום-נהיר בערוץ 14, כי בשבת אחת בלבד הגיעו למעיינות העוג'א לא פחות מ10,000 ערבים במסגרת היוזמה. הכל פעל לפי תוכנית סדורה, כפי שהטיב להסביר זאת השר ברש"פ למאבק בהתנחלויות מועיד שעבאן: "הטיולים והנופשים באתרי הטבע הינם דרך חשובה ומרכזית במאבק בכיבוש ובהתנחלויות. הטיולים מחזקים את הנוכחות הפלסטינית במקומות האלו, ועשויים לבלום את התוכניות הקולוניאליות של המתנחלים בשטח". זוכר עד היום איך התארגנו קבוצות בחורים אמיצות לרדת לטיול בעוג'א, ואיך הותקפו והגנו על עצמם בגבורה. גם הבדואים היו לשם דבר בגזרה, והרשות הפלסטינית כמעט ויכלה לסמן וי על כיבוש מוחלט של האזור כולו. עד שהעם היהודי התעורר כארי, אמנם באיחור אך במלוא העוז, והשיב מלחמה שערה ששינתה את המצב בשטח לבלי היכר. אחרי מאבק של שנים שהגיעו לסיומו המתוק השבוע, התיישבתי לכתוב את הפרק הזה בתולדותם של לוחמי הארץ.
הראשונים שהעזו לקרוא תיגר על שליטת הבדואים בשטח היו חברי גרעין ההתיישבות בגבעת אעירה שחר שכונתה אז "הבלאדים". הגבעה שהוקמה ממזרח לכוכב השחר בבנימין אמנם הייתה רחוקה כ4 ק"מ מהכפר, אך רועי הצאן הערבים היו מעפילים עד אליה ולמעשה הסתובבו חופשי עד פאתי הישוב עצמו.
מצפים הושחתו, כלים חקלאיים נגנבו ועמדות תצפית ערביות מאולתרות על הישוב היו פזורות לרוב במרחב. כשהיתד הראשונה נתקעה בשטח בידי גרעין ההתיישבות, הכריזו הבדואים על התגייסות כללית וריכזו מאמץ בניסיון להשיב את הגלגל לאחור. בכל יום היו עולים לעבר הגבעה עשרה עדרים לפחות מלווים ב-כ20 בדואים רעולי פנים וחמושים ב"שבאריות" שנתלו במופגן מעל הבגדים. כשעדר פלש עמוק מדי באחת הפעמים לגבעה והורחק בידי התושבים, הגיעה בתוך דקות תגבורת נוספת של 40 בדואים מאיימים עם מצ'טות ושאבריות בידיים.
"כשעלינו לכאן הזהירו אותנו מיד גורמים מהאזור: אלו לא בדואים רגילים, הם חמושים בכבדות ו"לא פראיירים", סיפר השבוע ידידיה שליסל, ממקימי הגבעה. "קצת אחרי שעלינו לקרקע סיפר לי גורם במנהל האזרחי שיממה לפני כן תפסו במאהלים למטה 2 אקדחים ורובה צלפים. ההילה סביבם כאנשים מסוכנים שלא כדאי להתעסק איתם שררה בכל הגזרה. למעשה עד שנקודות ההתיישבות החדשות הגיעו לכאן, הבדואים בעוג'א היו צינור ההברחות הכי גדול באזור מירדן לגושי הכפרים".
למרות ההתנגדות האלימה מצד ערביי העוג'א שכללה פציעה של רועי צאן יהודים, בגבעה עמדו על המשמר בנחישות והצליחו להדוף אט אט את הרועים הבדואים ממורדות ההר. עם הרועים, נעלמו באורח פלא גם התצפיתנים והגנבים שרחשו במרחב.
ההר חזר לשליטה יהודית, אולם המצב במעיינות בבקעה רק הלך והחמיר. אחרי סדרה של התקפות כנגד מטיילים החליטו תושבים מהאזור לצאת בפעילות אזרחית לחיזוק הביטחון והנוכחות היהודית באתר. אליהם חבר פעיל הימין דאז וח"כ היום צבי סוכות, ויחד השיקו את "שישי ציוני" - פרויקט שקרא לציבור להגיע בהמוניו באופן מאורגן להשתכשכך באמת המים בנחל. כשהיוזמה צברה תאוצה החל גם צה"ל לאבטח את המטיילים ולהרחיק צעירים ערבים עויינים שניסו לתקוף ולהלך אימים. מוזיקה טובה ברמקול שהביאו הפעילים, כמה שלטי ברכה בעברית ודוכן עם משקאות קרים למכירה הפכו בתוך מספר שבועות את האתר למקום אטרקטיבי לטיולי משפחות בימי שישי. סדק קטן נוסף בחומת השליטה הערבית נוצר, שלימים רק ילך ויתרחב.
השנים חלפו להן. בתי גבעת הבלאדים שקיבלה בנתיים את השם הרשמי 'אעירה שחר' הוחרבו בידי המנהל האזרחי, נבנו מחדש, הוחרבו בשנית ושוב נבנו, ומשפחות נוספות עברו להתגורר במקום שהפך מיום ליום לעובדה מוגמרת בשטח. הבדואים נסוגו לשיפולי ההר, ועדר הצאן של הגבעה התמקד כבר בשמירה על שטחים מרוחקים יותר.
אחרי שקו המגע הוזז קדימה, החליטו תושבי הגבעה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא ולממש את מה שחלמו עליו לאורך השנים. תחילה פתחו בפריצת כביש גישה חדש בעלות של מאות אלפי שקלים מהגבעה אל מעיינות העוג'א. עד אז, בשביל להגיע מכוכב השחר לנחל בעמק נדרשה נסיעה של למעלה מחצי שעה דרך ציר אלון, כיכר רימונים וכביש 449. בקעת הירדן ומזרח בנימין היו מנותקים בפועל זה מזה. כשפריצת הציר התקדמה, החליטו במקביל הרועים היהודים לצאת לדרך.
זר לא יבין זאת, אך כשהעדר היהודי הראשון שתה ממימי העוג'א לא היה אדם אחד בנקודות ההתיישבות באזור שלא דמע מהתרגשות. רועה יהודי איתן אחד בין עשרות עדרים ערבים, כבשה בין 70 זאבים. בכל יום היה יורד ברגל הרועה עם עדר העיזים אל המעיינות למטה, שוהה בצל העצים בצדי אמת המים בשעות החום ומעפיל בחזרה במעלה ההר לעת ערב. צעידה ארוכה וקשוחה גם לרועה וגם לעדר העיזים הבלאדי. בשלב כלשהו כשהעדר כבר התקשה לעמוד במשימה, פתחו הרועים נקודת שהייה זמנית ללילות באמצע הדרך כדי לקצר את המרחק שנדרשו לצעוד. כעבור כמה חודשים הועברה נקודת הלינה הזמנית לחלקו התחתון של ההר, במרחק קצר מהמעיינות ומעט מעל בתי הכפר שהתפרשו בעמק.
כאן התעורר לפתע המנהל האזרחי מתרדמת החורף ששהה לכל אורך קיומו של הכפר, פינה את נקודת המרעה, החרים ציוד וניסה שוב ושוב להצר את צעדי הרועים. חיזוק מהיר שהגיע בדמות חווה נוספת מגזרת כוכב השחר שהורידה אל אזור העוג'ה את רועיה ועדריה לנדידת קיץ - אחרי שסיימו את משימתם המבצעית בספר המדבר, הכריע סופית את המאבק הקצר שהתחולל והעדרים היהודים הפכו לחלק מהנוף המקומי. כאן החלה מערכה ארוכה ושוחקת על השליטה היהודית בבקעת נחל ייטב שארכה קרוב לשנתיים תמימות.
אם עד כה התנהלה המערכה בין התושבים היהודים לערביי הכפר ופעילי הרש"פ, ברגע שיחסי הכוחות הותיקים בשטח החלו להתערער נכנסו לפתע לתמונה ארגוני השמאל הקיצוני שבאו לעזרת הפולשים הערבים. זה החל באנרכיסטים שהיו מגיעים מדי בוקר מתל אביב כדי להתעמת עם הרועים היהודים.
המציאות שטפחה על פניהם שוב ושוב בדמות פיגוע ירי במהלכו נפצעו שני פעילי שמאל ואירוע נוסף בו שדדו ערבים את רכבה של פעילה אחרת, לא גרמה להם לרגע לחשוב שמא טעו בדרך. הם "הסתכלו לכיבוש בעיניים" וסירבו להביט לצדדים. ההתמודדות היומיומית עמם סיפקה גם לא מעט רגעים קומים - כשפעילות השמאל האנרכיסטי שנחתו היישר מבתי הקפה בתל אביב פגשו תיש או חמור שלא ממש הגיבו בסלחנות ליצורים המוזרים שטרדו את מנוחתם במרעה, אך לרוב נדרשו מהרועים עצבים מברזל כדי לעמוד בהטרדות שנמשכו לעיתים 5 ו6 שעות ביום לאורך חודשים ארוכים. משרוקיות לתוך האוזניים, קללות ודיבורים גסים וסילוק פיזי של העדרים.
פעילי השמאל האנרכיסטי לא הסתפקו בהטרדות, וגלשו לא פעם ולא פעמיים גם לאלימות פיזית. דפוס הפעולה שאימצו היה קבוע. האנרכיסטים היו מגיעים לשטח, מטרידים את הרועה וממהרים להזעיק את המשטרה על "תקיפה" של מתנחלים שכמובן לא הייתה ולא נבראה. בשלב כלשהו כשעדרים יהודים נוספים הצטרפו למערכה, הקימו ארגוני השמאל "מאחז" בתוך הכפר בו התגוררו בקביעות אנרכיסטים שיצרו פרובוקציות חוזרות ונשנות בניסיון למנוע את השבת המשילות היהודית לאזור. מאות תלונות ודיווחי שווא הוגשו על ידם ששגעו את מערכת הביטחון כולה.
בשבוע שעבר לא התאפק כבר אחד השוטרים והטיח את המציאות בפניהם של פעילי השמאל בעוג'א אחרי שהוקפץ שוב ושוב למקום: "אתם טוענים שחטפתם מכות? בתיעוד ראיתי בדיוק ההפך. כל התיעודים שקיבלתי עד עכשיו מראים אתכם נותנים מכות. פעם אחרונה שאתם פותחים דיווחי שווא במשטרה, זאת הפעם האחרונה שאני מגיע לפה היום. בפעם הבאה אתם תובלו באזיקים לתחנה", היתרה.
וכמו בסיפור אברהם ולוט שחוזר על עצמו בכל מקום בו פורחת ההתיישבות החלוצית ביו"ש, כך קרה גם בבקעת ייטב. ככל שהנוכחות היהודית הלכה וגדלה - כך נסוגו הערבים עוד ועוד. המטיילים היהודים שהלכו והגיעו במספרים גדולים מחודש לחודש גרמו לערבים מכפרי האזור לחפש אטרקציות באתרים אחרים. דגלי ישראל הונפו במרחב, מצפים תיירותיים נבנו ומגיני דוד מברזל הוצבו על אמת המים שלבשה פנים יהודיות. את הרעייה הערבית בשטחים הפתוחים החליפו עדרים יהודים, ואלו הערבים ששימשו לתפיסת המרחב נמכרו אחד אחרי השני או הושארו במתכונת מצומצמת עם תזונה של חציר ותערובת שמימנה הרש"פ.
הרעייה הביאה עמה במהרה גם משילות ביתר התחומים. רועה מחווה שהוקמה בנתיים במקום גילה לפתע במרעה גניבת מים פיראטית ממתקן מקורות שהזינה בחינם לאורך שנים את השבטים הבדואים. רשויות האכיפה נקראו למקום, ובלחץ של גורמים בהתיישבות ניתקו את הקו הגנוב. כמה ימים אחרי איתרו הרועים גניבת מים נוספת שטופלה גם היא.
פעילי השמאל השתוללו והאשימו כי "המתנחלים מתנכלים לקהילה הבדואית", אולם שם החלו להבין שימי ההפקרות תמו. התובנה הזו הביאה לעליית האלימות מצידם בצעד של ייאוש, ושורה של תקיפות וגניבות צאן התרחשו כנגד נקודות ההתיישבות הסמוכות. המתיישבים לא התרגשו, תפסו יחד עם כוחות צה"ל את הגנבים שנמלטו לכפר והבהירו לכולם שבעלי בית חדשים הגיעו לגזרה. לצד השמירה על השטח באמצעות הרעייה, החלו לעבד תושבי החווה הסמוכה אדמות רבות אליהם פלשו ברבות השנים ערביי הכפר, ועם המחרשה והעדר קבעו בגופם את הגבול היהודי.
לפני כחצי שנה נשברה החמולה הבדואית הראשונה ועזבה את השטח. פעילי השמאל הקיצוני קראו לגיוס חירום והגבירו את רף ההתנכלויות, אך הרועים המשיכו להתמיד בשקט ובעקשנות. עוד יום, עוד מרעה, עוד חצי דונם ששב לידיים יהודיות. "צומוד", כפי שמכנים זאת הערבים. מלחמה באמצעות היאחזות איתנה בשטח. כעבור כמה חודשים עזבו כמה משפחות נוספות. בתחילת החודש זה קרה. פעילת השמאל הקיצוני עדה בילו בישרה בחשבון הפייסבוק שלה באישון ליל: "הרעים ניצחו". כמה שעות לאחר מכן התבררה הסיבה לפוסט הנוגה שפורסם על רקע שחור. הכפר כולו החליט לארוז את מיטלטליו, לפרק את בתיו שנבנו בכספי האיחוד האירופי ולעקור למקום אחר. 120 משפחות, מאות פולשים בדואים - עזבו את המקום בשיירה והתפזרו בכפרי יהודה ושומרון. עשרות שנים של הפקרות ופלישה לאדמות העם היהודי הגיעו לסיומן.
עד הרגעים האחרונים עוד ניסו ברש"פ למנוע את נפילת המעוז האסטרטגי ולא בחלו בשיטות אכזריות ומרושעות כנגד אזרחיהם שלהם. אם האירוע לא היה מתועד ספק אם רובנו היינו מצליחים להאמין שכמותו יכול להתרחש.
באותן שעות בהן ניהלו שרי הרשות קמפיין זעקה בערוצים הערבים כנגד ה"נכבה שבוצעת על ידי הכיבוש והמתנחלים", פשטה המשטרה הפלסטינית על גבעה קטנה בשטח A הסמוך ליריחו בה ניסו חלק מהמשפחות הבדואיות לקבוע את משכנן החדש. עשרות שוטרים ערבים חמושים באלות ולבושים במיגון מלא מכף רגל ועד ראש ירדו מהג'יפים, והפליאו את מכותיהם בערבים המופתעים. המסר היה ברור: לא ניתן לכם ליסוג אחורה ולתקוע כאן יתד בעורף, חזרו מיד לבתים בשטחי C אותם נטשתם. הערבים העקורים עזבו את המקום אך לא שבו אל העוג'א אלא נכנסו לתוך השטח הבנוי בכפרים השונים.
בארגוני השמאל הקיצוני ביכו מרה השבוע על הכפר שנעקר, והודו בכישלונם במאבק על הישארותו בשטחי C. "המשפחה האחרונה תעזוב בימים הקרובים. פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" יישארו להגן עליהם עד הרגע האחרון - ואז יעזבו גם הם. עשינו כל מה שיכולנו. נאבקנו בכוחות חזקים מאתנו. הצלחנו לעכב את הרשע, אך לא למנוע אותו. אל תסיטו מבט, נכבה מתרחשת כאן ועכשיו", כתבו בארגון. פעילה אחרת התאבלה, "עוד פיסה מהנכבה המתמשכת. עוד חתיכה מאובדן המוסר והאנושיות של החברה המתבהמת שלנו. סוף שבוע של כאב לב. ברקע משאיות. נכנסות ריקות ויוצאות מלאות בחתיכות פח וביריעות בד שהיו חייהם של התושבים, בדרכן לשום מקום. בדרכן אל הלא נודע, שלא צופן בחובו שום הבטחה לעתיד טוב יותר".
לפני שנתיים חווינו על בשרנו היטב את התוצאה של אויב חזק שרואה את עתידו בארץ הזו. כעת, כשאת התקווה מחליפים ייאוש ושבר, אפשר להתחיל סוף סוף לחוש ביטחון. יקח כמה שיקח, אבל לא ירחק היום שהאויב יבין: אין עתיד בפלסטין.