יעקב נתן ליוסף משימה, לבדוק מה שלום אחיו הרועים את הצאן. זו לא היתה משימה של כמה דקות, כמו לפנות את הזבל, וגם לא משימה שדומה לנסיעה קצרה, מדובר במסע רגלי של ימים.
אולי יותר מאשר משך הזמן, היה קשה המפגש עם האחים שלא יכלו דברו לשלום. אז כאשר יוסף מגיע למקום המרעה הוא לא מוצא אף אחד בשכם. למזלו, מישהו מוצא אותו:
וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ? וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ! הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים?! וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים" "נֵלְכָה דֹּתָיְנָה". וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן (בראשית לז, טו-יז).
יוסף לא מוותר, ממשיך להצפין עד דותן, והסוף ידוע.
***
בני ישראל עסוקים בהכנת צידה לדרך. הם אורזים בחופזה זכרונות של שנים, וגם מקבלים מהשכנים מתנות יקרות. האדם העסוק ביותר בשעות הללו, זה שעליו כל הלחץ, היה ללא ספק משה. אבל הוא מוצא את הזמן להקדיש למשימה אחרת:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (שמות יג, יט).
משה דואג לקיים את השבועה שנשבעו אחי יוסף.
ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים" הקדוש, שם לב לרמז שקושר בין החיפושים של יוסף אחר האחים, לבין העיסוק של משה בהעלאת ארונו של יוסף - הביטוי "מִזֶּה". כאשר יוסף מבקש "והעליתם את עצמותי מִזֶּה", הוא מבקש מהם לתקן את הרגע שבו הם "נסעו מִזֶּה", ברחו לו וניתקו את עצמם ממנו, כמו שפירש שם רש"י. ואם תרצו, רמז נוסף שמצא בעל הטורים, ז"ה בגימטריא = 12, האחים ביקשו לפרק את חבורת ה-12. ברגע היציאה ממצרים משה עסוק בקיום השבועה שנשבעו האחים ליוסף, בתיקון החטא שגרם לירידה למצרים.
***
רן גואילי היה לוחם ביס"מ נגב. בשביעי באוקטובר הוא היה בבית בחופשת מחלה, פצוע בכתף. הוא גר במיתר, ונכנס עם כל משפחתו למקלט. בשלב מסוים הוא יצא, עלה על מדים, וחזר להפרד ממשפחתו, "אני לא אתן לחברים שלי להלחם לבד", הוא אמר לאבא שלו. הוא חיסל מחבלים בכניסה לקיבוץ עלומים. חילץ עשרות שורדים מהטבח בתחנת הדלק בצומת סעד, ואז חזר לשער של עלומים. הוא נקלע למארב, נפצע קשה, אבל המשיך להלחם ולחסל מחבלים רבים עד שהתחמושת שלו נגמרה והוא נחטף.
רן לא הסכים להשאיר את החברים שלו לבד, למרות שהיה פצוע. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, יחד עם שותפים רבים, לא השאירו את רן ומשפחתו לבד, והביאו את עצמותיו לקבר ישראל.
***
אנחנו מכירים היטב את התיאור של קריעת הים בתהילים: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהלים קיד, ג). מה הוא ראה? ממה הוא ברח?
ברגע הגדול של יציאת מצרים משה מתעסק בקיום השבועה, עולה "מִזֶּה", מהשנאה והפירוד. הים רואה את הנאמנות הזו, ומבין שאין לו סיכוי מול עם ישראל, נחצה לפניהם.
השבת עצמותיו של רן גואילי נותנות לנו עוצמה, כח שצריך למנף. למנף בשביל לצאת "מִזֶּה", מדרך של שנאה ופירוד לדרך של אחדות. למנף בשביל למגר את האויבים שלנו, להביא לשלום, להביא לברכה. כשאנחנו מאוחדים, מי יכול עלינו? אפילו את הים אפשר להבריח.
הכותב הוא רב קיבוץ עין הנצי"ב, חבר ארגון רבני צהר ומגיש הפודקאסטים סיפורי תנ"ך לילדים ושיג ושיח