הפטרת פרשת בשלח נפתחת בתיאור מעורר מחשבה: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד:ד). לקורא בן זמננו פסוק זה מהדהד בעוצמה.
הוא מציג אישה המכהנת בעמדת הנהגה רוחנית, משפטית וקהילתית. עם זאת, עולה ממנו גם מתח הלכתי - כיצד מתיישב תפקידה של דבורה עם הקטגוריות ההלכתיות המוכרות ביחס לעדות, לדיינות ולסמכות רבנית? האם נשים כדבורה יכולות לשמש כפוסקות הלכה, כמשיבות לשאלות הלכתיות, באופן הדומה לסמכותם של רבנים גברים?
שאלה זו רלוונטית במיוחד בימינו, נוכח ריבוי נשים שלמרות בקיאותן בהלכה, מנועות מלהיבחן בבחינות ההלכה של הרבנות הראשית לישראל. אולם, אין זו שאלה חדשה כלל וגדולי תורה עוסקים בה מזה מאות שנים. בעלי התוספות, פרשני התלמוד מן המאות הי"ב-י"ד, מעלים את דמותה של דבורה במסגרת דיונם בעיקרון ההלכתי שלפיו "כל הכשר לדון - כשר להעיד". והנה, מן ההפטרה עולה כי דבורה שימשה כשופטת, למרות שלפי עקרונות התלמוד אין היא כשרה להעיד בבית דין. כיצד ניתן, אם כן, להבין את תפקידה כשופטת וכפוסקת בענייני הלכה?
בתוספות למסכת נידה (נ ע"א) מבואר, כי דבורה לא שימשה כדיינית בפועל. אלא תפקדה כסמכות תורנית: היא לימדה את הדיינים, הסמיכה אותם והייתה שותפה לעיצוב המערכת המשפטית, מבלי לשבת על הרכב הדיינות הפורמלי. במקביל, הייתה מעורבת באופן פעיל בהדרכת הציבור הרחב בלימוד התורה, בקיום המצוות ובמענה לשאלות הלכתיות.
גישה זו מקבלת חיזוק והרחבה בדברי פוסקים מאוחרים יותר. ספר החינוך (מצוה עז) כותב כי אישה שהתקבלה על ידי הציבור כחכמת תורה רשאית להשיב לשאלות הלכתיות, ומשהוכרה מומחיותה, אין צורך בהסמכה נוספת כדי שפסיקותיה יישאו תוקף מחייב. "אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאים ונותנים עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן… או נאמר שקבלוה לדון עליהם ראשי ישראל ואחריהן כל אדם ידון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים".
בדומה לכך פוסק בעל פתחי תשובה, רבי אברהם הירש אייזנשטט מביאליסטוק (המאה הי"ט), בחושן משפט (ז:ד), "אף דאשה פסולה לדון מכן מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה". שוב, הנביאה דבורה מספקת את הראיה המרכזית. בעת החדשה נוסחה עמדה זו בבהירות מיוחדת על ידי הרב אליהו בקשי־דורון זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי הספרדי לישראל בשנים תשנ"ג-תשס"ג. בתשובתו בניין אב (חלק א:סה) פסק "מכל האמור נראה שאשה וגר יכולים לשמש כמנהיגים ואפי' כגדולי הדור שכח הנהגתם מחייבת את הסמכות. אשה וגר יכולים לשמש מורי הוראה וללמד תורה ופסקים. תפקידים שהסמכות בהם נקבעת לפי כישורי המעומדים והסכמות יונקת מהכישורים יכולים לשמש בהם אשה וגר. יכולים הם לדון מבלי כפייה". הנהגה הלכתית, טען, נקנית באמצעות ידע, יושרה ושירות נאמן לציבור.
בדורנו אנו זוכים לפגוש נשים שלימודן, מחויבותן והנהגתן הרוחנית ממשיכים מסורת זו. לפיכך, אישה תלמידת חכם רשאית לשרת את כלל ישראל במענה על שאלות הלכתיות ובהוצאת פסקי הלכה, ובלבד שסמכותה נשענת גם על אמון הציבור.
להיבט זה של ההפטרה יש השלכות ישירות על מציאות חיינו, שעה שהרבנות הראשית לישראל ממשיכה למנוע מנשים גישה לבחינות ההסמכה ההלכתיות שלה. בחינות אלו מהוות תנאי סף למילוי תפקידים רשמיים רבים במוסדות המדינה, כגון רבנים בבתי חולים ובבתי כלא - תפקידים שלנשים אין אפשרות לאייש אותם נכון להיום.
אין מדובר בסוגיה תיאורטית בלבד. קשה לקבל את העובדה שבבתי כלא לנשים בישראל אין אף אשת דת, אף שקיימות נשים למדניות, ראויות ובעלות מוטיבציה, היכולות להעניק לאסירות ליווי רוחני והכוונה. גם בצה"ל, שבו נשים משרתות כיום כמעט בכל החילות, תקרת הזכוכית נשברה רק חלקית, כאשר נשים אחדות החלו לפעול כמדריכות או מלוות רוחניות, אך זאת באמצעות פתרונות משפטיים ובירוקרטיים מורכבים, כל עוד הרבנות מונעת מהן להיבחן.
"בחינות הרבנות" הן דרישת סף למגוון תפקידים אזרחיים וממשלתיים, שההלכה עצמה אינה מייעדת אותם לרבנים דווקא. למנוע מנשים את האפשרות להיבחן בטענה שהדבר שקול להכרה בהן כרבניות, אינו הוגן כלפי תלמידות חכמים אלו, ובעיקר אינו הוגן כלפי כלל הציבור היהודי.
לאחרונה פסק בג"ץ כי מאחר שנשים יכולות לשמש כפוסקות הלכה, הדרתן מן הבחינות מהווה אפליה בלתי מוצדקת. חרף זאת, הגיבה הרבנות בביטול מועדי הבחינות, והותירה את הליך ההסמכה כולו במבוי סתום, עבור נשים וגברים כאחד.
יש לאפשר לנשים להיבחן בבחינות הרבנות הראשית. אין זו קריאה לטשטוש גבולות הלכתיים או להענקת תפקידים אסורים, אלא קריאה לכבד את ההלכה כפי שנוסחה על ידי רבותינו לאורך הדורות.
כפי שמלמד הפסוק הפותח את הפטרתנו, דבורה - אישה בעלת דעת תורה עמוקה - שימשה מורה רוחנית, דמות מופת ופוסקת הלכה לעם ישראל. גם בימינו אנו מתברכים ב'דבורות' רבות: נשים למדניות, יראות שמים ואמיצות, המסוגלות להנהגה רוחנית והלכתית. לאפשר להן לפעול במלוא כישוריהן אינו ויתור, אלא נאמנות לתורה, להלכה ולצרכיו של העם היהודי כולו.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'