השר יצחק וסרלאוף מ"עוצמה יהודית" מעיד על עצמו שהוא מעדיף את האספלט על פני השטיח האדום, ואת העשייה השקטה על פני כותרות צעקניות.

בראיון באולפן ערוץ 7 הוא מסביר מדוע הוא מעדיף להתרחק מראיונות תקשורתיים. "היה לי כמה פעמים שהתראיינתי, ופשוט הוציאו את הדברים מהקשרם בצורה מאוד בוטה," הוא משחזר. "הכותרת לא משנה, היא מסולפת. אמרתי, אוקיי, אני לא אתראיין הרבה. כשאני מגיע לראיון, אני אבוא יותר ממוקד, יותר חד, עם מסר ברור".

עבור וסרלאוף, הפוליטיקה היא לא מטרה, אלא כלי. "בעיני עשייה היא עולם גדול, רחב, עשיר, שתובע הרבה מאוד זמן, ואם נשאר מעט ממנו אז אפשר להתראיין מדי פעם," הוא אומר ומוסיף: "אני כל הזמן חי כאילו יש לי שעון חול שמתהפך בכל בוקר ואומר לי, 'תרוץ קדימה, תעשה'. בעיניי מנהיגות זה קודם כל לשרת את האזרחים".

הפשטות הזו אינה רק מן השפה ולחוץ; היא מתבטאת בסיטואציות יומיומיות, כמו הרגע שבו מזכירה במועצה אזורית לא זיהתה אותו והציעה לו להכין לעצמו קפה בזמן שהוא מחכה "לשר", או כשעצר לטרמפיסטים בדרך לקבינט והם לא הכירו אותו. "עד לפני חמש שנים גם אני הייתי טרמפיסט. אני גם הייתי רוצה שיעצרו לי. יש לי רכב? יש לי יכולת? אני אקח אותך."

הוא מדבר בגילוי לב על המתקפה שחוותה משפחתו בביתם בתל אביב מצד מפגינים נגד הממשלה. בשיא המלחמה, בזמן שוסרלאוף ישן על מזרון במשרדי רשות פיתוח הנגב בבאר שבע כדי להיות קרוב לשטח, הוא קיבל טלפון מאשתו מוריה. "אני שומע צרחות ברקע והיא בוכה, הילדים צורחים. השכנים ארבו לאשתו והחלו לצעוק עליה ועל הילדים שאני רוצח ומחבל. אחת השכנות שפכה עליהם דלי מים".

האירוע הקשה, שכלל גם איומים למנוע מהמשפחה כניסה למקלט המשותף בזמן אזעקות, הותיר את ילדיו בטראומה. למרות זאת, וסרלאוף בחר שלא לפרסם את הדברים בזמן אמת. "היה כאב כל כך גדול בחוץ. אמרתי למשפחה, אנחנו לא מתעסקים עם זה עכשיו. אנחנו נעבד את הדברים, נרגע, ואחר כך נמצא את הזמן לפתוח את זה שוב".

הוא מדגיש כי אין לו שום כוונה להיכנע לאלימות ואיומים. "אני לא מוכן לעזוב את השכונה שאני גר בה בגלל קומץ המפגינים הקיצוני הזה. איזה מסר אני מעביר לילדים שלי? שאפשר להיכנע לאלימות?".

חייו האישיים של וסרלאוף הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הוא חובש כיפה סרוגה, נשוי לאישה חרדית וילדיו לומדים במוסדות "בית יעקב" ו"החינוך העצמאי". "אשתי חרדית, למדה בבית יעקב. הילדים שלי לומדים בחינוך העצמאי, חובשים כיפות שחורות ואני גאה בזה," הוא מעיד. "אני חושב שזה גם מסר למשפחה - תפסיקו עם הקטלוגים והתבניות. כבדו בני אדם בגלל מי שהם".

הגישה הזו משתקפת גם בעבודתו מול ראשי הרשויות בנגב ובגליל, שם הוא זוכה לשבחים מקיר לקיר. "לרוב גדול של ראשי רשויות בנגב ובגליל יש לי קשר אישי. הם שותפים וחברים. כשאני בא לעזור לרשות מסוימת, אני לא עושה איפה ואיפה, אני לא עושה פוליטיקה, אני לא מבדיל בין דעה לדעה".

כדי לשמור על צניעות ואיזון בתוך הסחרחרה הפוליטית, הוא מקפיד לקרוא מדי יום את "איגרת הרמב"ן". "זה עוזר לי להבין שהעולם הוא גלגל. היום יש לי הזדמנות, אני שר משפיע ומוביל, ומחר לא יודע מה יהיה."

על מערכת היחסים עם השר איתמר בן גביר, הוא מדבר בהערכה עמוקה, כמי שמלווה אותו כבר 15 שנה, עוד מימיו כתלמיד ישיבה צעיר. "איתמר הוא מכונה, הוא עובד מאוד קשה... הוא יכול לדבר איתך בשלוש לפנות בוקר ובשש בבוקר לשאול אם המשימה בוצעה." וסרלאוף רואה בעצמו את "איש הביצוע" שלצידו של המנהיג. "איתמר הוא מנהיג המפלגה, הוא מביא את המנדטים, הציבור מאוהב בו ובצדק. אני מסתכל על עצמי כאיש ביצוע עם עקרונות."

בסיום דבריו, הוא מתייחס לתפקידו כמשקיף בקבינט, תפקיד שחשף אותו למשקולות הכבדות המונחות על כתפי המנהיגות. "חלק מהשערות הלבנות שלי הן מהשנה האחרונה. אתה נמצא במקום הכי דרמטי במדינת ישראל".