קראתי את דבריו מלאי ההשראה והמעוף של הרב יהושע שפירא כפי שסיכם אותם דביר עמאר בערוץ 7, ואני רואה את הדברים אחרת.
בדומה לרב יהושע גם אני שייך לאזור החיוג החרד"לי (בני ובנותי למדו ולומדים בת"ת מוריה, בית ספר צופיה, ישיבה לצעירים, ישיבת בני צבי, אולפנת עטרת רחל ובישיבת הר המור) ומתוך אותו ציבור רציתי להשמיע קול אחר.
- הרב יהושע דיבר על כאב גדול. אכן כאב בשלושה מעגלים.
מעגל ראשון -כאב החרדה, והאבדן. על בני משפחה וחברים שעזבו את הבית למלחמה אי שם. כאב אל אבדן של חברים וידידים שהשאירו חלל עצום.
מעגל שני - כאב העלבון. כמה חודשים אחרי שבתקופה של 25 יום איבדנו 8 מכרים בקרבות בלבנון או בעזה - חזר בני נסער בעקבות שמיעת דבריו המכאיבים של הרב דב לנדאו. "מפני מה הם (חובשי הכיפות הסרוגות) נהרגים? מפני שרבותיהם מלמדים אותם תורה מעוותת."
במקום לעשות מה שעשו כל גדולי מלמדי הזכות בכל הדורות להגדיל נקודה קטנה של זכות ולהעצים אותה, הרב לנדאו דרך על נקודה ענקית של זכות - נקודת עקידת יצחק נכונות למסור את הנפש למען יהודי אחר.
חמישה חודשים אחרי החתונה עזבתי את אשתי הצעירה כדי להגן על אחי החרדים תושבי ביתר עלית. אם חלילה וחלילה הייתי נפגע - אין זה אלא מפני שרבותי למדו אותי תורה מעוותת?!
בעוד שאנשי גוש עציון וגבעת שמואל כעסו, מחו והפגינו - אנחנו סבלנו בשקט. היינו בסוג של אבל.
מה שהחמיר את התחושה הוא המעגל השלישי של הכאב, מעגל השתיקה.
המעגל שלישי - כאב השתיקה. הואיל וקא יתבו רבנן (הואיל וישבו חכמים), רבני לב שומע, הואיל וישבו ראשי ישיבות ושמעו את הדברים הנוראיים האלה ולא מיחו בידו - כנראה נוח להם הדבר. הואיל ובכל חול המועד מגיעים מאות לביתו של הרב דב לנדאו להקבלת פני רבו ברגל, הואיל והוא ראש המדברים בכל עצרת, ואין הבהרה או התנצלות על הדברים - בכל פעם שאני שומע את השם הרב דב לנדאו כואב לי מחדש.
- הרב יהושע דיבר נגד כפיה. ותמה איך מי שמרים דגל נגד כפיה בכל מקום - חותר לכפות את החרדים להתגייס. ופה חייבים להבהיר. גורם הכפיה במלחמת חרבות ברזל אינו צה"ל אלא החמאס ורצונו להשמיד, להרוג, ולאבד את כל היהודים בארץ ישראל. לפיכך גיוס לצבא אינו כפיה אלא אילוץ. אילוץ קיומי.
מדוע אישה חרדית בת 25 שלמדה גרפיקה או מחשבים עשויה לצאת לעבוד במשרד פרטי או במשרד ממשלתי (שמצב הצניעות והעירוב בין גברים לנשים בעייתי שם מאוד). אך בעלה האברך אינו מוכן לצאת ליחידת המילואים של החשמונאים, או אף לצאת לטירונות בסיסית לאבטחת ישובים ביהודה ושומרון?
התשובה אחת ויחידה: אם האישה לא תפרנס - ילדיה ירעבו. אך אם בעלה לא יתגייס - אחרים יתגייסו תחתיו.
המשוואה פשוטה: אם בני 20 לא הולכים להילחם בכפר עיתרון בלבנון - 6 מילואימניקים בני 27 עד 48 ילכו במקומם יהרגו בקרב וישאירו 30 יתומים. מישהו צריך ללכת להילחם. התעלמות מהאילוץ הקולקטיבי הזה פרושה השמדת הישוב היהודי בארץ.
- הרב יהושע מדבר על איום ב"סנקציות מרעיבות". איני יודע למה הרב יהושע התכוון. אני מניח שלשלילת תקצוב מעונות ודיור למשתכן. אם זו הרעבה. אז גם אני הורעבתי - בתקופה שבה גידלתי את הגדולים שלי לא היה תיקצוב מעונות, לא מימון של גילאים 3-5 שיש היום (חוק טכטנברג) וגם דיור למשתכן לא היה. האם שלילת הטבות אקסטרה ממי שבוחר שלא להיות חלק מהמערכת ולתרום לה היא הרעבה?
מדוע מי שהפסיק את המנוי במקווה באב"ד בגבעת שאול אינו מתרעם על הגבאים של המקווה או על קרוסלת הברזל המסתובבת שלא נותנת לו להיכנס למקווה? אך איש הפלג הירושלמי שאינו מתגייס, שכמעט שאינו תורם לכלכלתה של ישראל, מכנה את המדינה: מדינה חולה, ואת הדגל סמרטוט - נסמך על הביטוח הרפואי הממלכתי של מדינת ישראל, ולא מספיק ישר עם עצמו להגיע ללדת את בנו בשערי צדק עם ביטוח רפואי פרטי?
צריך להגיד בפה מלא: חובת גידול הילדים, בריאותם ורווחתם מוטלת על ההורים ולא על מדינת ישראל.
גם בלי אותן הטבות אקסטרה, ועל רקע חוסר השותפות - מדינת ישראל מפרגנת מעל ומעבר למשפחות חרדיות ברוכות ילדים בקצבאות ילדים, בחוק חינוך חינם מגיל 3, במשכנתאות (הלוואות בריבית זולה), בסבסוד מוצרי יסוד, בביטוח בריאות ממלכתי, ברפואה מתקדמת, וביצירת מקום בטוח לקיום יהודי בלי איום בפגיעה בנפש או בהגליה. שיהיו כולם בריאים ושמחים יחד עם כל ישראל.
הגיע הזמן לפקוח את העיניים ולהגיד תודה. לא חייבים להיות ציוני בשביל זה. מספיק להיות יהודי.
- הרב יהושע טען שההתנגדות בציבור הדתי לחוק הגיוס מונעת מכאב והיא אינה רציונאלית.
חוק גיוס (כמו כל הסכם הדדי) בנוי על שתי נקודות: הכרה עקרונית הדדית ונכונות מעשית הדדית.
- הכרה ברורה של צה"ל בחובה לאפשר למתגייס החרדי לשמור על זהותו ואורח חייו. והכרה ברורה בחובה של הציבור החרדי לעמוד יחד מול רצונו של החמאס לרצוח ולשרוף אותנו.
- נכונות מעשית של צה"ל לאפשר לאדם החרדי לשמור על זהותו. ונכונות מעשית של הציבור החרדי לעמוד בתנאי ההסכם שנחתם.
אם לגבי המחויבות של צה"ל לאפשר לאדם החרדי לשמור על זהותו ואורח חייו - הגם שיש מקום לביקורת - מבחינת הצהרת הכוונות יש פה הצהרה והכרה ברורה בצורך של הציבור החרדי לשמור על זהותו. וגם בפועל - מי שמכיר את בסיס הטירונים החרדים בג'וליס, או את בסיס חטיבת החשמונאים יודע עד כמה הרחיק צה"ל לכת לבנות מערכת מבודדת עבור הציבור החרדי.
מאידך, העמדה העקרונית המוצהרת בפה מלא של ההנהגה החרדית שוללת באופן טוטלי גיוס כלשהוא, ואינה רואה חובה למצוא את הדרך המשותפת לעמוד מול האיום הקיומי של חמאס. מבחינתה גם גיוס של עשרות הבחורים החרדים שעובדים בשדרת החנויות בכנפי נשרים למסגרת צבאית הכי חרדית שיש - היא עוול נוראי, יהא אשר יהא, גזירת גיוס. ובהתאם הנכונות המעשית - איננו מתכוונים לקיים את הסכם הגיוס, אומרת ההנהגה החרדית, אדרבא אנחנו חותרים למוסס אותו. (הקלטות הרבנים החרדים).
משל למה הדבר דומה? למי שבא לקנות רכב ומאיץ במוכר לעשות העברת בעלות, תוך כדי זה שהוא מצהיר שהוא אינו אמור לשלם על הרכב מעיקרא, וגם אינו מתכוון לעשות כך בפועל.
מהו אם כן הצעד הרציונאלי במצב כזה? למכור את הרכב לאיש כזה או שלא למכור אותו? לחתום על הסכם חוק גיוס כזה או שלא לחתום?