כל אזרח צריך להיות מוטרד מכך שעבירה פלילית, שעלולה לשלוח אדם לכלא, מבוססת על הגדרות כה מעורפלות, כפי שהתריע פרופ' ש"ז פלר עוד ב-1984.
בספרו 'יסודות בדיני עונשין', הסביר פלר כי המונח 'הפרת אמונים' הוא כל כך מופשט, עד שהוא מרוקן מתוכן את 'עקרון החוקיות' שאמור להגן על הפרט מפני פרשנות משפטית מרחיבה ובלתי צפויה. הטענה הייתה פשוטה: אין עונשין אלא אם כן מזהירים, ואזהרה אינה יכולה להיות מופשטת.
פלר לא נותר לבד. הקריאה לביטול העבירה הגיעה מאנשים מוכרים ונחשבים נוספים: ב-2003 היה זה שר המשפטים טומי לפיד שמינה את ועדת קרמניצר, אשר הגישה המלצות ברורות לתיקון החוק והחלפת העמימות בהגדרות קונקרטיות. חיים רמון פעל בכיוון זה מ-2007, וב-2009 הצטרף למאמץ השר דניאל פרידמן בממשלת אולמרט, וניסה לקדם רפורמה שנגנזה. גם במישור המשפטי הטהור, קולות כבדי משקל כמו פרופ' רות גביזון ושופט בית המשפט העליון נעם סולברג קראו להגדיר מחדש את גבולות העבירה.
לכן, הניסיון לבטל את העבירה בעת הזו אינו 'חוק פרסונלי' ואינו המצאה חדשה שנועדה לחלץ את בנימין נתניהו. זהו מאבק משפטי שהחל לפני למעלה מ-40 שנה, הרבה לפני שכתבי האישום הנוכחיים באו לעולם. האם התיקון יקרה הפעם? אני סקפטי. אך האם זו עבירה שצריך לבטל? בהחלט. זוהי 'עבירת סל' מעורפלת ומסוכנת, וכיום אנו רואים במשפט נתניהו בדיוק את מה שהזהירו מפניו: שימוש נרחב בעמימות המשפטית, הגובל בחוסר חוקיות של ממש. כאשר כלי משפטי כה רופף משמש כמנוף להדחת ראש ממשלה מכהן, זהו כבר לא רק דיון תיאורטי באקדמיה, אלא סכנה לדמוקרטיה עצמה.
הפתרון שהוצע בעבר אינו יצירת חלל ריק, אלא מעבר לחקיקה מוגדרת ומדויקת. במקום 'עבירת סל' אמורפית, יש לחוקק עבירות ספציפיות: 'ניגוד עניינים פלילי' שיגדיר בבירור מתי הפעולה הופכת לאסורה (למשל, פעולה לטובת אינטרס אישי מובהק או קרובי משפחה מדרגה ראשונה), איסור מפורש על שימוש במידע פנימי שהגיע לעובד מתוקף תפקידו לצורך הפקת רווח (כמו שקיים בחוק ניירות ערך), וסעיף המגדיר שימוש במשאבי ציבור למטרות פרטיות. כל אלו חייבים להיות מנוסחים ברזולוציה הגבוהה ביותר, כדי שלא להחליף עמימות אחת באחרת. במקביל, יש לקבוע כי מעשים שאינם עולים לכדי שוחד או גניבה, ואינם נופלים בהגדרות החדשות, יטופלו במישור המשמעתי והאתי בלבד. לא כל פגם אסתטי הוא פלילי, והגבול הזה חייב להיות משורטט בחוק.
גם אלו הסבורים כי 'הפרת אמונים' היא כלי חיוני בארגז הכלים של הפרקליטות, צריכים לנוע באי-נוחות מול המחזה המתמשך בבית המשפט המחוזי בירושלים. משפט נתניהו הפך לניסוי בזמן אמת המדגים את הכשל המובנה בעבירה: ההליך מתנהל בעצלתיים, נגרר על פני שנים וכולל מאות עדים, לא בגלל מורכבות הראיות, אלא בגלל הערפול המשפטי. כשאין הגדרה חדה מהי עבירה, נורא קשה להוכיח שאדם עבר אותה. הסחבת הזו, שהפכה לחסרת תקדים בהיקפה, היא ההוכחה הניצחת לכך שאי אפשר לנהל הליך פלילי יעיל על בסיס 'תחושות'. הסרבול האינסופי הזה זועק מסקנה אחת: חייבים להחליף את העמימות בהגדרות חוקיות מדויקות, כאלו שמאפשרות להרשיע או לזכות בזמן סביר, ולא מתישות את המערכת ואת הציבור.
ועם כל זאת, ביטול של עבירה פלילית לא יכול להיעשות במחטף, הוא דורש הסכמה ציבורית רחבה והבשלה של ההבנה כי אין לעבירה הזו מקום בספר החוקים. לצערי, אנו לא נמצאים בתקופה הזו. משפט נתניהו מטיל צל כבד על כל דיון ענייני בנושא ומעכיר את האווירה הציבורית. עבור מחצית מהעם, כל עיסוק בביטול העבירה כעת נתפס - גם אם שלא בצדק - כתרגיל לחילוץ ראש הממשלה מאימת הדין תוך עקיפת ההליך השיפוטי. היות ומבחינה משפטית קשה עד בלתי אפשרי להחיל את השינוי רק 'מכאן ולהבא' מבלי להשפיע על המשפט המתנהל, התעקשות על המהלך כעת תחטיא את המטרה ותצבע תיקון משפטי צודק בצבעים פוליטיים עזים. לכן, למרות הצורך הזועק בתיקון, המסקנה הכואבת היא שיש להמתין עם ביטול העבירה עד לסיום משפט נתניהו, כדי שהתיקון ייעשה בידיים נקיות ובזמן הנכון.
אני חושב ומקווה שנתניהו לא יורשע במשפטו, משפט חסר בסיס ותקדים. אך אם חלילה יורשע, וגם אם מעל התיקון עדיין ירחף אותו 'ניחוח פוליטי' מרתיע, אני רוצה לקוות שפסק הדין ישמש דווקא כהוכחה הניצחת לנחיצות התיקון, בכך שיחשוף את העמימות הבלתי נסבלת שבבסיס ההרשעה. אך אם גם התקווה הזו תתבדה, ופסק הדין לא יהווה בסיס לשינוי, נצטרך לשקול בכובד ראש את תיקון העבירה גם ללא המתנה להסכמה נרחבת. הסכנה שבהשארת עבירה כזו בספר החוקים גדולה מדי מכדי להמשיך ולדחות את הטיפול בה.
בסופו של יום, דינה של העבירה להיעלם. מדובר במלכודת משפטית פתוחה, המאפשרת להרשיע נבחרי ציבור חפים מפשע על בסיס תחושות בטן ומוסר סובייקטיבי, במקום על בסיס עובדות וכוונת זדון. המצב שבו אדם הולך לישון כאזרח שומר חוק ומתעורר כנאשם בפלילים רק כי שופט פירש 'אמון' בצורה יצירתית, הוא בלתי נסבל במדינה דמוקרטית וכל יום שהיא בספר החוקים הוא יום של חוסר ודאות משפטי.
אולם, תיקון חוקתי כה דרמטי דורש ידיים נקיות ולב נקי, ואינו יכול להיעשות תחת הצל הכבד של משפט ראש הממשלה. לכן, אין מנוס מדחיית הקץ של העבירה הזו ליום שאחרי. את הניתוח החיוני להסרת הנגע הזה מספר החוקים יש לבצע בתנאי מעבדה סטריליים, כשהאוויר נקי לחלוטין מחיידקים פוליטיים.
הכותב הוא תלמיד בישיבת ההסדר קרית שמונה