בתקשורת פורסמה כתבה המדווחת על החלטת צה"ל להוציא את נגמ"שי האכזרית משירות. במקביל דווח שכלים אלו שירתו כוחות מילואים גם במלחמה בשנתיים האחרונות.
אני יודע שאכן נגמ"שים אלה אינם מאפשרים ביצועים מתקדמים בדומה למחליפיהם הצעירים. הם אינם נוחים ויעילים כמו האיתן והנמ"ר, והנדסת האנוש הסובייטית אינה מתחשבת בנוחות הצוות כפי שקורה בציוד המערבי. הכרתי זאת היטב בעת שירות המילואים בעבר.
אך השאלה היא האם אין בכלים הישנים שום תועלת? האם במקום נגמ"ש מיושן עדיף שלא יהיה נגמ"ש כלל? הרי קצב הייצור של הנגמ"שים המודרניים איטי, וכאשר מגדילים את צבא היבשה תהיה תקופה ארוכה שבה יהיו יחידות חסרות נגמ"שים.
בהקשר זה אני רוצה לציין שיש ראיות לכך שגם ציוד מיושן תורם תרומה חשובה בשעת חירום. במוצאי יום הכיפורים תשל"ד הפלוגה שהייתי מפקדה הוצבה כפלוגת חרמ"ש בגדוד טנקים מסוג שרמן. אלו היו טנקים משופצים מעודפי מלחמת העולם השנייה. מבחינה טכנית ומבצעית הם היו נחותים לעומת טנקי הקו הראשון של צה"ל באותה תקופה.
אולם בקרבות דרום רמת הגולן, ואחר כך בקרבות בסוריה, גדוד השרמנים הוכיח ביצועים קרביים שלא נפלו מביצועיהם של גדודי הטנקים המתקדמים יותר. הגדוד היה מגובש, מנוסה, בעל שרשרת פיקוד מעולה, וכך הפיק מהציוד המיושן יכולות שלא היה להן תחליף בניצחון המוחץ על הצבא הסורי.
הגדוד הזה הוביל את הפריצה לחושניה, הקרב המרכזי בדרום רמת הגולן במקביל לקרב עמק הבכא, וגם היה בחוד הקרב שבלם את הצבא העיראקי שהגיע בכוחות גדולים להציל את הסורים.
מסקנתי מששת חודשי הלחימה בסוריה במלחמת יום הכיפורים הייתה שעם כוח אדם מיומן, שרשרת פיקוד חכמה ואמיצה וגיבוש צוותי של הגדוד כולו, גם כלים מיושנים הם כלי מלחמה מנצח.
לקראת שחרורנו, בערב פסח תשל"ד, צה"ל החליט לפרק את הגדוד המנצח. משמעות ההחלטה הייתה אובדן כלי מלחמה שהוכיחו יכולות, אובדן ניסיון קרבי וצוות מגובש. המג"ד הגיע עד הרמטכ"ל והציע לו תוכנית ששומרת על היכולות המוכחות. תוכניתו הייתה לעשות תהליך ביולוגי קלאסי של חלוקת תא, ליצור שני גדודי טנקים על בסיס הגדוד הקיים.
הצעתו הייתה שזקני הגדוד ימשיכו את השירות עם הטנקים הישנים בחירום במסגרת משנית, ואילו צעירי הגדוד יקימו גדוד חדש ויעברו הסבה לטנקים חדישים. שדרת הפיקוד של הגדוד המנוסה יכולה הייתה לספק מפקדים לשני הגדודים בלי קושי, וכך יישמר הניסיון הקרבי, הרוח האיתנה שנוצרה בגדוד ותתווסף עוצמה לצה"ל. לצערי הרמטכ"ל לא קיבל את התוכנית. מפקדי הגדוד המשיכו לתרום בגדודים אחרים, אך הגדוד המגובש פוזר.
לאור הקצב האיטי של ייצור הנגמ"שים המודרניים, שבחלקו נובע ממגבלות הנובעות מהמטלורגיה של השריון, האם לא עדיף להעביר את הנגמ"שים ליחידות פחות מסתערות? תארו לעצמכם שבבוקר שמחת תורה בקיבוץ בארי כיתת הכוננות הייתה מצוידת בנגמ"ש מיושן וממוגן היטב, המצויד במקלעים.
אם יחידות ההגנה המרחבית יצוידו בנגמ"שים ויתאמנו בהפעלתם ותחזוקתם, היישובים לא יהיו במצוקה עד להגעת יחידות התגבור. השעה הראשונה של קרב ההגנה ביישוב ספר היא השעה הקריטית ביותר. הוספת ציוד לחימה כבד וממוגן לכיתת הכוננות, ורצוי להקים מחלקות כוננות, יכולה לשנות כליל את תוצאות הקרב. אם מישהו חושב שמצבי לחימה בתוך יישובים נוסח בארי ועלומים הם עניין של היסטוריה בלבד, מוטב שייזכר שמאז ימיו של וינגייט בשנות השלושים היישובים היו בחוד החנית של המערכה. כך היה וכך יהיה, כיוון שארצנו קטנה ואין לנו את מרחבי סיני שבהם יתנהלו הקרבות הרחק מיישובים אזרחיים.
אני חושש שהקצינים שמקבלים החלטות על גריסת כלים מתיישנים לא למדו את הלקחים שאני למדתי לפני חמישים ושתיים שנה.
הכותב הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי