סוגיית "היום שאחרי" ליוותה אותנו כמעט מראשית המלחמה, ולכל אורך המלחמה בעיקר בהקשר של עזה והחמאס.
"טובי הפרשנים" השתמשו בה בתוספת המושג של "מה האסטרטגיה", כדי לנגח את נתניהו והימין, וגם עכשיו לנוכח המדיניות הסוחפת של טראמפ במועצת השלום, וממשלת הביורוקרטים, עולה התמיהה והמבוכה על העדר הניצחון המוחלט וחיסול חמאס.
לעתים ביקורת עניינית ומטרידה, ולרוב ביקורת לשם הפלת נתניהו בעיקר לקראת הבחירות ההולכות וקרבות.
השבת גופתו של רן גואילי ז"ל סיימה את בעיית החטופים שהעיקה על כולנו, ומפנה את השיח הלאומי למחוזות אחרים ושאלות נוקבות לאן פני ישראל מועדות לאחר המלחמה. אמנם עדיין הסיומת באיראן פתוחה ומעסיקה את כולנו, אבל הבחירות המדפקות בשערינו מזרזות את העיסוק בדילמה לאן פני ישראל מועדות.
הסקרים לא ברורים וחד משמעיים ושלב הסיום והמעבר בו אנו נמצאים מקשים על היכולת האמיתית לחדד את הסוגיות שעל הפרק לקראת הבחירות. בין לבין חוק הגיוס הבלתי פתיר והמתח ההולך וגובר של הממשלה מול מערכת המשפט מסעירות את הציבור ומייצרות חוסר שקט חברתי ולאומי. השבוע התייצב נתניהו למסיבת עיתונאים לכבוד השבתו של רן גויאלי ז"ל והתחיל למנף את השמחה והגאווה הלאומית של סיום הפרשייה הכואבת של החזרת החטופים. בעצם הוא פתח במעין קמפיין לקראת הבחירות.
יחסית הוא התייצב במיטבו, כאשר טובי הפרשנים הספינולוגים עלו על כמה נקודות של אי דיוק, אבל לא ממש סדקו את ראיית העולם הרחבה שלו של מי שרואה את היום שאחרי כפי שהוא רואה, ישראל מהנהר ועד לים, ללא תורכים וקטארים בעזה, וישראל עוצמתית כפי שלא היתה מעולם. כל המוסלמים בעולם זועקים גם הם מהנהר עד לים, כשכוונתם היא פלשתין, ובכך סותמים את הגולל על שתי מדינות לשני עמים כפי שהאירופאים והרבה ממדינות העולם עדיין אוחזות בו. בעיקר מעל במת האו"ם שהולך לקראתו קצו הקרב בתקופת טראמפ.
היום אנחנו נמצאים בתקופה אחרת ומצב חדש בתהליך של התפתחות והשלמה של סדר עולמי חדש אשר הולך ונרקם במתח בין המעצמות, ארה"ב סין ורוסיה כשאיראן הולכת ונחלשת. בעקבות החלשותה מתחיל להיווצר מזרח תיכון החדש ותחרות ומאבק על ההגמוניה באיזור של מדינות כמו תורכיה וסעודיה, קטאר והאמירויות, כשמקומה של ישראל התקבע כמדינה עוצמתית אבל תלויה מאוד בארה"ב.
המוסלמים הן השיעים והן הסונים עדיין תופסים את ישראל כמדינת חסות של ארה"ב אבל גם כ"פיגיון" של המערב בלב האיסלם ולכן גם מי שמוכן להתקרב לישראל באמצעות הסכמי אברהם עושה זאת במידה רבה של חשדנות. ישראל נתפסת ובצדק כמדינה עוצמתית, במיוחד, צבאית וכלכלית, ולשמחתנו גם רוחנית ונפשית כפי שנחשף במלחמת התקומה המדהימה. מהשפל של הטבח החמאסי וכיבוש ישובי העוטף לריסוק עזה, ריסוק החיזבאללה העוצמתי, ואפקט הדומינו בסוריה של אסד, ואיראן. בימים אלו הולך ומתקבע הסוף של המשטר באיראן.
טראמפ הציב לארה"ב את החזון של לעשות אותה גדולה וחזקה, וישראל צריכה להציב לעצמה את החזון של ישראל חזקה שוב, במתכונת היסטורית של מלכות בית דויד ושלמה, ואולי במקצת החשמונאים. אבל מדובר בממלכה עוצמתית ולא מעצמתית. מעולם ישראל לא היתה כזו ואין לה לא חזון ושאיפה כזו גם היום. השאיפה היהודית היא להפוך למרכז רוחני לעולם כולו, ולא מעצמתי.
גם התחום מן הנהר ועד הים הוא לא גדול כל כך, למרות שזה בעצם ארץ ישראל השלמה. אלא שבשל הרקע ההיסטורי והרעיוני של היהדות אין לישראל שאיפות אימפריליסטיות כמו באיסלם,. באיסלם הן השיעי והן הסוני הולכות ומתגבשות מעצמות כמו ערב הסעודית או תורכיה קטאר, והאמירויות. מולם צריכה ישראל להתנהל בזהירות וחשדנות, אבל גם בפתיחות ובנכונות להסדרים כלכליים וצבאיים מגוונים. מעין הסדרי נורמליזציה ואפילו שלום, כאשר הסכסוך הפלשתיני ישראלי הוא תקוע כמו עצם בגרון לכולם.
הנסיון להתחיל את מדיניות השלום בפתרון הסכסוך עם הפלשתינאים כשל סופית ב-7.10 23 כאשר החמאס הבהיר היטב שמהים ועד הנהר תקום רק מדינה אחת, ומשום מה היא תהיה ישראל ולא פלשתין. העולם הערבי הוא זה שאמור לדאוג לפתרון לפלשתינים אם הם רוצים בכלל, ואם הערבים מעוניינים או יכולים לעשות את זה.
לישראל יש רק פתרון אחד והוא השתלטות ברורה ומוחלטת מן הנהר ועד הים, והשמאל הישראלי ברובו כבר מבין את ההכרח במדיניות שכזו. במובן הזה הבחירות הבאות הם לא על ימין או שמאל, ביבי או לא ביבי, אלא למי יש את ההבנה הגיאופוליטית המתאימה למציאות ההיסטורית, ומי יש לו את המשאב הרוחני היהודי להמשיך את מסורת העם היהודי, והשילוב בין ממלכתיות יהודית וחזון הרוחני של אור לגויים.