למעשים יש השלכות. התורה, ולמעשה המקרא כולו, מלמדים אותנו פעם אחר פעם ובכל דרך אפשרית שלמעשים יש השלכות. אמנם לאדם יש יכולת בחירה ["אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" ויקרא כ"ו, ג'; "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" דברים י"א, כ"ו], אך לבחירה זו יש השלכות.
הנחה זו קבועה ועוברת כחוט השני בכל תיאורי ההיסטוריה של עם ישראל בספרי נביאים ראשונים, מכיבושי יהושע [כך לדוגמה, תחושת היהירות והשאננות במחנה ישראל לאחר כיבוש יריחו, שחטא עכן היה חלק בלתי הפיך ממנה, הביאה למפלה מול העי] ועד לנפילת ממלכת יהודה וחורבן בית המקדש הראשון [יש להעיר כי ספרי התנ"ך ייחודיים הן בהתמקדות ההיסטורית בעם ולא באדם והן בחוסר משוא פנים, כולם כפופים לחוקי האל, חוקי התורה]. המסר הזה, שלמעשים יש השלכות, מבטא את הרעיון כי יש סדר בעולם, יש דין ויש דיין.
בפרשות האחרונות ראינו כיצד המחיר של שנות השעבוד במצרים נגבה מן המצרים, מכל המצרים. ה' עשה שפטים במצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול. התורה אינה עושה הבחנה נואלת בין מבצעי הרצח בפועל לתומכי הרצח, בין פרעה לעמו, כולם שותפים וכולם נענשים.
בפרשת בשלח אנו פוגשים בנבזיות העם העמלקי, שכדרכו ניצל הזדמנות והכה בחלשים. בעקבות זאת ציוותה עלינו התורה למחות את זכר עמלק. הביצוע היה שנים רבות לאחר מכן, בימי שאול, ואין זה משנה שהעמלקים בימי שאול לא השתתפו בפועל בפשיטה על נחשלי בני ישראל במדבר [אך כן המשיכו בדרכיהם הנלוזות של תקיפת אוכלוסיות חלשות, כפי שניתן לראות במתקפה על צקלג תוך ניצול היעדרות דוד ולוחמיו, שמואל א' פרק ל'].
בחג שמחת תורה תשפ"ד הותקפנו בצורה מרושעת, בזויה, נבזית ועמלקית. בחגיגת הרצח, האונס והביזה השתתפו מחבלים מארגוני טרור שונים בעלי אידאולוגיות שונות, שהמשותף להם הוא תאוות רצח היהודים והשמדת המדינה היהודית. בטבח השתתפו גם רבים מקרב אוכלוסיית ה"חפים מפשע" [מזקנים על קביים ועד ילדים על אופניים], שרצחו, אנסו, בזזו, שרפו, שחטו והשחיתו, ובאורח פלא נותרו תחת מטריית ההגדרה "חפים מפשע". ההמונים ברחובות שתמכו וצהלו על מעשי הזוועה, או שהשתתפו בפועל בהכאת והשפלת החטופים שהוברחו לתוך הרצועה, נחשבו אף הם בגדר חפים מפשע שנקלעו מבלי דעת למלחמה לא להם, שהמיט עליהם ארגון הטרור שבו בחרו שישלוט עליהם.
אם פרעות שמחת תורה תשפ"ד לא סייעו לנו להתפכח מאשליות סיפורי הבדים שסיפרנו לעצמנו, מה יעזור? מתי נפסיק לעשות את ההבחנה המלאכותית, המתעקשת להתעלם מן המציאות, בין חברים רשומים בארגון טרור לבין אוכלוסייה רצחנית הזוכה לחיפוי תחת תבנית ה"חפים מפשע"? עד מתי נמשיך לרחם על האכזרים?
כל עוד נמשיך לחפש בנרות, בים עכור של שנאה וזדון, אחר חברים רשומים בהסתדרות ארגוני הטרור, לא נוכל לנצח את האויב. כל עוד נבקש לאתר ולהשמיד פירי מנהרות ובניינים לא מאוישים, אך לא נבקש לזהות ולאתר את הבעיה האמיתית, האוכלוסייה הערבית העוינת המבקשת בהשמדתנו [בכל פעם באמצעי אחר. פעם אחר פעם אנו עוקפים את הבעיה ומעדיפים להילחם או להתגונן כנגד אמצעי האויב במקום כנגד האויב עצמו, משום שקשה לנו לא רק לזהות ולהצביע על האויב, אלא גם לקבל את האמת שמדובר באוכלוסייה עוינת המבקשת את רעתנו ללא קשר למעשינו], לא נוכל למגר את האויב.
ואנקדוטה קטנה לסיום. בשנות החמישים יצאו מרצועת עזה מפגעים רצחניים, אז הם נקראו פדאיון, היום אנו מכנים אותם בשמות אחרים, אך אין זה באמת משנה, רצון האויב נותר על כנו מאז פרעות תר"פ, תרפ"א, השמדת הישות היהודית ריבונית המתחדשת בארץ ישראל. הרצועה נכבשה במבצע קדש בסוף 1956. השמחה על הרחקת האיום החבלני מעזה הייתה כה גדולה, עד שבעקבות הניצחון הלחין עמנואל זמיר את פסוקי עמוס "ושלחתי אש בחומת עזה ואכלה ארמנותיה" (עמוס א', ז'). בשנות החמישים לא ביקשו אחר חפים מפשע מקרב האויב, הייתה אז תמונה חדה וברורה, בהירות מחשבתית ואמונה בצדקת הדרך.
בצורה פשוטה שאין נכונה ממנה האויב הוגדר כאויב, וגבו ממנו את חוב מעשיו הרעים . הלא למעשים יש השלכות, כך לימדונו אבותינו.
לצערנו, את השלכות חוסר הבהירות המחשבתית בזיהוי אויבינו ומבקשי רעתנו, יחד עם החשש לקיים את דבריו הברורים של דוד המלך, "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם. ואכלם ואמחצם ולא יקומון ויפלו תחת רגלי" (שמואל ב' כ"ב, ל"ח, ל"ט), אנו גובים מדי יום ביומו במות חיילינו במלחמה ברצועת עזה, וחמור מכך, במתן גושפנקה לאויבינו העומדים עלינו לכלותינו לאורך כל גבולותינו.
לטובתנו ולמען שלום עמנו הגיע הזמן שנדע לזהות את עמלק של דורנו. רק אז נוכל לו ונצליח לגבות את המחיר המלא של החורבן שהוא ביקש ומבקש להמיט עלינו, בדומה לבריטניה שידעה לגבות את המחיר בהמבורג, בדומה לארה"ב שהכתה בנגסאקי ובהירושימה. רק אז נוכל להפטיר "כן יאבדו כל אויביך ה'" (שופטים ה', ל"א). רק אז תשקוט הארץ.
דברים אלו נכתבו לפני פרשת בשלח תשפ"ד. והנה, הגענו לפרשת בשלח תשפ"ו. שנתיים ימים חלפו מאז הטבח הנורא ביותר בתולדות עם ישראל כשהוא ריבון בארצו, ומלבד שינוי קו האופק בעזה, תודות לעבודת קבלנות רחבת היקף של פינוי בינוי, שום דבר מהותי או משמעותי לא השתנה. ולא, כמה עשרות אלפי מחבלים מתים אינם יכולים להיות מענה הולם למאורעות שמחת תורה תשפ"ד. הטבח אמור היה לעורר אותנו מתרדמתנו ולזעזע את אמות הסיפים בעמנו, ולא כך היה. לדאבוננו, איננו זוכרים את אשר עשה לנו עמלק אך לפני שנתיים, העדפנו לשכוח ולחזור למציאות המעורפלת, המטשטשת חושים והנעימה של עצימת עיניים ותקווה לעתיד טוב יותר, במקום להגשים בהווה, באמצעות מעשינו, עתיד שונה וטוב יותר באמצעות נכבה דור 2023, כיבוש, גירוש והתנחלות.
כפי שראינו היטב בקונספציה שקרסה ביום שמחת תורה תשפ"ד עם חציית הגדר החכמה והבלתי עבירה [קונספציה שחוזרת לשלוט בכיפה], לא רק למעשים יש השלכות, גם לחסרונם יש השלכות, הגובות מאיתנו מחיר עצום בנפש. חוסר יכולתנו, הנובע למעשה מחוסר רצוננו, למגר עד תום את הרוע המוחלט שהכה בנו, ובד בבד העדפתנו את טובת האינדיבידואל של החטופים [שאיש לא חלק על סבלם] על פני טובת הכלל [האומה, שאין ספק שטובתה שקעה לתחתית הרשימה], הם שיביאו עלינו את האסון הבא, כי לא בשמים היא, אלא בידינו היא.
זוהי לא גזרת גורל, זוהי החלטה מודעת היטב להשכיח את זכר מעשי עמלק המודרני ולמחול על פשעיו [ואין זה מקרה כי עד היום לא נמצא ולו חסיד אומות העולם אחד בעזה]. ההשלכות של המוסר המעוות, שאינו מצליח לזהות ולהצביע על האויב ושפעם אחר פעם כושל בהבדלה בין טוב לרע, יחד עם סדר עדיפות קלוקל, יביאו לכך שאויבינו ישובו ויכו בנו בסדרי גודל הולכים וגדלים [המלחמה שהחלה בטבח חסר תקדים בחומרתו בכל תולדות עם ישראל כשהוא ריבון בארצו, הסתיימה בתקדים של ויתור על שטח כבוש, שנכבש בדם חיילינו, למען שחרור חטופים.
מי ישורנו היכן, והאם בכלל, עובר קו הגבול ליכולת כניעתנו לסחטנות אויבינו]. מעשינו שלנו המיטו עלינו את הרעה שנפלה עלינו, ומעשינו שלנו עתידים להמיט עלינו את הרעה הבאה. אין צורך לעבור הכשרה בקורס לנבואה למתקדמים, מספיק להאזין למה שאויבינו מצהירים. אם לא היום, מחר. אם לא מחר, אז מחרתיים. הלא למעשים, כמו לחסרונם, יש השלכות, כך לימדונו אבותינו ולצערנו גם אויבינו.
לזכר איתן נאה הי"ד, שכרבים אחרים נקרא לדגל המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד, יצא כדי לגבות מן האויב העמלקי בעזה את השלכות מעשיו הנפשעים ולא זכה לחזור.
לזכרם של אלפיים הרוגי מלכות, הרוגי המלחמה האחרונה, שרבים מהם מתו במיתות שונות ומשונות, שנטבחו, נשחטו ונשרפו בעודם בחיים, איבריהם הוצאו לשם המשחק וגופותיהם הושמו לבוז ולקלס לקול לעג ההמון החף מפשע בעזה. ה' יקום דמם, כי מדינת ישראל, כנראה שלא. "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות ט"ו, ו').