בימים אלו בתי הספר בארץ כמו גם הישיבות והאולפנות מחלקים תעודות.
מיליוני תלמידים ברחבי הארץ, נושאים את עיניהם לעבר התעודה ומתפללים לקבל ציון גבוה מאחר שמבחינתם מדובר באישור הברור ביותר מצד החברה לשווי האמיתי שלהם:
אם הם שיחקו אותה והצליחו להביא עשיריות ותשיעיות במתמטיקה, אנגלית, גמרא, מדעים, מחשבים פיזיקה וכימיה כנראה שהעתיד שלהם מובטח והם ייחשבו לחכמים ושווים ואם התעודה שלהם תהיה בינונית או לא מוצלחת במיוחד, כנראה שהם צריכים להתחיל ולדאוג גם מצד העתיד ובוודאי מצד הכישרון והייחודיות שלהם:
כי איך תצליח בחיים כאשר אתה כל כך בינוני?
הקונספציה הכל כך שגוייה ומעוותת הזו, גורמת לכך שהורים רבים משדרים לילדים שלהם את המסר שהדימוי העצמי שלהם נקבע לפי התעודה וזה אחד מהדברים היותר נוראיים שהורים יכולים לשדר לילדים שלהם מאחר שבעצם הסאבטקסט כאן הוא שאם החברה תעניק להם ציונים גבוהים הם טובים ושווים ואם לא...אז, איך לומר זאת בעדינות...אז לא.
ולא אשכח איך שפעם אחת אחרי הבגרות במתמטיקה הלכתי עם אבא שלי לקבל את התשובות ובתקופה ההיא לא היו מיילים או אפשרות לקבל את התשובה בווטסאפ אז הלכנו לדואר, פתחנו את תא הדואר ובידיים רועדות שלפתי את התשובות.
בהתחלה לא האמנתי אבל לאחר מכן, התחלתי לעכל:
קיבלתי 8. לא 80. אלא 8. מתוך 100.
אבא שלי לא הבין בהתחלה, נתן לי צ'פחה ואמר לי: "נו, 80, איזה יופי...."
ואני כזה אומר לו: "לא אבא, זה לא 80...זה 8. מתוך מאה".
ויודעים מה? בכל זאת שרדתי. ולא רק ששרדתי אלא גם עשיתי תואר ראשון כמו גדול ותעודת הוראה והכול בסדר ואני לגמרי אקדמאי והשלמתי את כל המטלות והציונים והבגרויות.
אבל הדימוי העצמי שלי לא נפגע והאמת? שזה לא ממש הזיז לי.
כי כבר בתור מתבגר או בחור צעיר, ידעתי בדיוק מה אני שווה וגם ידעתי ששום ציון בעולם לא הולך להרוס לי את זה.
ואם אתם לא מבינים למה אני מתכוון, אתם יותר ממוזמנים לשאול כל נער או נערה מצויים, איך אתם הולכים להגיב אם נניח הייתם מקבלים ארבעים במתמטיקה, אנגלית ומדעים ביחד.
האם זה היה מפריע לכם? האם הייתם יכולים להמשיך הלאה כאילו כלום?
אני מכיר יותר מידי נערים שכל הדימוי העצמי שלהם פשוט היה קורס. לגמרי.
והקריסה הזו לא התחילה רק אצל אותם נערים אלא עוד קודם. ברמת ההורים. כמו אותו אבא, שלפני כמה שנים התקשר אליי במיוחד בשעה עשר וחצי בלילה והתחיל להתווכח איתי על נקודות.
בסוף השיחה שאלתי אותו האם הוא גם היה מתווכח איתי בנוגע להרמת הכיסא של הילד שלו בסוף היום בכדי שהגב של המנקה הקשישה לא ייתפס.
ואולי אלו בכלל ההורים המדהימים שתמיד שידרו לי שאף פעם הם לא הולכים לשפוט אותי לפי הציונים שלי או כמו אותם הורים של תלמיד שלי מלפני כמה שנים, שפגשתי בבית קפה וראיתי אותם אוכלים ביחד איתו וופל בלגי ענק ומושחת.
הארוחה השווה הזו התקיימה יום לפני חלוקת התעודות ולכן שאלתי אותם: "לא התבלבלתם? כאילו חשבתי שאתם אמורים לחגוג אחרי שתראו את הציונים שלי".
"ממש לא" ענה לי אבא שלו: "אנחנו חוגגים איתו יום קודם, בכדי להראות לו שהערכה שלנו כלפיו לא באמת קשורה לציונים".
אז הורים יקרים, כשהילדים שלכם מגיעים אליכם עם התעודה:
בחייאת, תנו להם קודם חיבוק ענק ונשיקה ורק אחר כך תתחילו לעבור עליה.
כי ציונים זה חשוב.
הערכה והאהבה שלכם לילדים ובעיקר התחושה שאתם שם בשבילם ואתם הדבר שהוא הכי חשוב להם
התחושה הזו חשובה יותר.