דמיינו שאתם מזמינים אדריכל לתכנן לכם בית. אתם משלמים לו, אתם בעלי הבית, החלום שלכם. האדריכל יושב מולכם עם העיפרון והנייר, ואתם מתחילים לספר לו איך אתם רוצים את הבית.
ואז אתם שמים לב שהאדריכל בכלל לא מקשיב לכם. הוא מביט החוצה, דרך החלון, אל הבית של השכן ממול. "מה הוא יגיד?" הוא ממלמל לעצמו. "אולי לא יאהב את זה. אולי יתנגד למרפסת בצד הדרומי. בוא נשנה את התוכנית, נוסיף קיר פה, נוריד חלון שם - אולי ככה הוא יסכים".
"רגע," אתם אומרים, "מי הוא השכן הזה? למה אתה שואל אותו? זה הבית שלי!"
והאדריכל עונה: "כן, אבל הוא יכול לבוא ולהרוס את הבית אחר כך. אז עדיף שנתכנן מראש לפי מה שהוא יאהב".
חברי כנסת, נבחרי הציבור שקיבלו מנדט מהעם, יושבים בוועדות הכנסת השונות ומנסחים חוק. אבל במקום להקשיב לציבור שבחר בהם, העיניים שלהם פוזלות צפונה - אל גבעת רם, אל אותם שופטים שאף אחד לא בחר בהם.
מה הוא יגיד, השופט הנכבד. האם יפסול. באיזו עילה. אלו החמרות נוסיף כדי לרכך את ליבו. אלו סנקציות נטיל כדי שיחייך אלינו ויטה לנו חסד. אלו מנגנוני אכיפה נתקע בחוק, אולי זה יחליק לו בגרון.
זהו לא סיפור דמיוני. זו המציאות הישראלית המעוותת, במיוחד כשמדובר בחוק הגיוס המתגבש בימים אלה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שנים על גבי שנים, כל פעם שהכנסת מנסה לחוקק את החוק, היא כורעת ברך לפני בג"ץ. לא בגלל שהיא מאמינה בחוק הזה, לא בגלל שזה מה שהציבור רוצה - אלא בגלל שהיא פשוט מפחדת.
זו דמוקרטיה הפוכה. בדמוקרטיה תקינה, העם בוחר נציגים, הנציגים מחוקקים חוקים לפי רצון הבוחרים, והחוקים חלים על כולם. השופטים אמורים לאכוף את החוק, לא לקבוע אותו. הם אמורים לפסוק בין אדם לחברו, לא להחליט מה טוב למדינה. בישראל התהליך התהפך. השופטים הפכו למחוקקים בפועל, והמחוקקים הנבחרים הפכו לפקידים שמנסים לנחש מה השופטים ירצו. זו לא דמוקרטיה - זו אריסטוקרטיה משפטית.
גם היום, ישנם משפטנים בכנסת שנחשבים פרגמטיים (יש עדיין כאלה!) שחושבים שאם רק ינסחו נכון, אם רק יוסיפו סעיף כאן ויחמירו שם, בג"ץ יישא להם חסד. הם באמת מאמינים שאפשר לעבוד עם השופטים, להגיע להבנות, למצוא פשרה.
זו נאיביות מרוקנת. הם לא מבינים דבר בסיסי אחד: בג"ץ לא בא לשחק איתם במשחק של 'בוא נמצא פתרון'. בג"ץ בא ממקום אידיאולוגי ברור, ממקום שבו אין מקום לערך של לימוד תורה כדרך חיים. ממקום שבו החברה החרדית, עם ערכיה ואורח חייה, נתפסת כבעיה שצריך לפתור.
לא משנה כמה יחמירו, לא משנה כמה מנגנוני אכיפה יוסיפו - בג"ץ ימצא תמיד עילה לפסול. כי זה לא עניין טכני-משפטי, זה עניין ערכי. ובמשחק הערכים הזה, ההחלטה כבר נפלה מראש.
כי בסוף הכל מסתכם בשאלה פשוטה: מי קובע במדינת ישראל. האם זה העם, דרך נציגיו הנבחרים בכנסת או שמא זה בית המשפט העליון, שאיש לא בחר בו, שמצפה שהמחוקקים יבואו אליו בכובע ביד, יבקשו את ברכתו, ויושיטו לו יד אחות.
התשובה לשאלה הזו תקבע לא רק את עתיד החוק הנפיץ המבעבע בימים אלה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת אלא את עתיד הדמוקרטיה הישראלית כולה. כי בסופו של דבר, אי אפשר לשרת שני אדונים. אי אפשר להיות גם דמוקרטיה - שבה העם ריבון - וגם שיפוטוקרטיה - שבה השופטים קובעים. צריך לבחור.
וככל שהכנסת תמשיך לפזול לעבר בג"ץ, לנחש מה הוא רוצה, להתחנן שיאשר את החוקים שלה - כך הבחירה תהיה ברורה יותר.
רק שזו לא תהיה הבחירה שהעם יעשה בקלפי.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'