שש־עשרה שנות מאבק למען ההכרה ביתומי צה"ל, כוחות הביטחון והטרור.
שש־עשרה שנים של מאבק יומיומי לשינוי חוק משפחות שכולות, שנחתם בשנות ה־50 ומאז לא תוקן, למרות המציאות המשתנה והכאב המתמשך.
מהיום שבו התאלמנתי ואיבדתי את האיש שלי, אב ילדיי, בפעילות מבצעית, הבנתי שמוקד ההתמודדות יהיה גידול הילדים. כפסיכותרפיסטית העוסקת בטראומה, וכאישה צעירה בת 33 שנותרה עם אובדן פתאומי, ידעתי: סיפור האלמנות הוא גם סיפורם של הילדים. כל ילד נושא עמו חסר אינסופי, אובדן פתאומי, ובית שאיבד את העוגן שלו. הורה אחד נותר - ולעולם לא יוכל להיות גם אמא וגם אבא.
במהלך השנים נפגשתי עם מאות גורמים בצבא, במשרד הביטחון ובמשרדי הממשלה, אספתי מחקרים, ישבתי באין־ספור ועדות בכנסת וישיבות, והפכתי כל אבן - מתוך מטרה אחת: להביא לשינוי בחוקי המדינה ולהכרה אמיתית ביתומים משכול צבאי וביטחוני.
המאבק כלל גם הפגנות, בהשתתפות יתומים בוגרים ואלמנות, לשינוי התודעה הציבורית. הדרישה הייתה ועודנה ברורה: הכרה ביתום בכל גיל כישות שכולה בפני עצמה, הזכאית לכבוד, פיצוי וזכויות מלאות - כמו שאר מעגלי השכול. היתום הוא זה שגדל ללא אב, שהיה אמור להיות גב תומך וביטחון לכל חייו.
היום ברור: אובדן טראומטי בגיל צעיר מלווה את האדם כל חייו. בנוסף, היתומים גדלו בבתים שבהם גם האם נושאת טראומה עמוקה - והשפעתה ניכרת על התא המשפחתי כולו.
השבוע עברה הצעת חוק חשובה: הרחבת גיל ההכרה, מתן מעטפת זכויות מדורגת עד גיל 40, תמיכה ביתומים שאינם עומדים ברשות עצמם, ומענק ליתומים מעל גיל 40. זו בשורה - אך לא סוף הדרך.
נמשיך לפעול להשוואת זכויות מלאה ליתומים בכל גיל. כשם שהורים שכולים ואלמנות מוכרים לכל החיים - כך גם היתומים, שגדלו ללא אב מגיל צעיר וחייהם עוצבו סביב האובדן.
אני מודה לכל מי שליווה, תמך והאמין.שש־עשרה שנים של מאבק מדם ליבי, מתוך אמונה בצדקת הדרך ובמחויבות למדינת ישראל, לגיבוריה - ולילדים שהותירו מאחור.נמשיך - עד להשלמת המשימה.
הכותבת היא אורלי זוהר, פסיכותרפיסטית ומטפלת בטראומה, אלמנתו של רס"ן אמיר זוהר, אמא לאסף, אלון ותמר - יתומי צה"ל בוגרים