בכל שנה, כשט"ו בשבט מגיע ואנו חוגגים את ראש השנה לאילנות, עולה וצפה משנה אחת, מטרידה למדי, ממסכת אבות.
משנה שנראית, לכאורה, כסתירה גמורה לכל מה שהיום הזה מסמל ואינה מתיישבת עם רוח החג. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ (פרקי אבות, ג', ז').
השאלה זועקת מאליה: כיצד ייתכן שרבי שמעון מגנה בחריפות כה רבה אדם שמתפעל מיופיו של הטבע וממראהו של עץ? מהו החטא הנורא באמירת "מה נאה אילן זה", עד כדי כך שהוא "מתחייב בנפשו"? מדוע נראית ההתפעלות -מחווה אנושית, טבעית ואף מתבקשת - כמעשה שיש בו סכנה?
המפתח להבנת המשנה טמון בשתי מילים קריטיות: "ומפסיק ממשנתו". המשנה אינה מבקרת את ההתפעלות מהטבע. נהפוך הוא - ההתפעלות מבורכת. הביקורת מופנית כלפי אדם שרואה סתירה מעצם ההתבוננות, כשני עולמות נפרדים ומנותקים: עולם לימוד התורה ("משנתו") ועולם הטבע ("אילן זה").
הבעיה האמיתית של אותו אדם, מסביר הרב שרקי (בחוברת 'מטוב הארץ') היא שהוא "חי בעולם דואליסטי". יש לו שני עולמות. כדי להסתכל באילן עליו לצאת מתחום התורה, מאוירת בית המדרש ולהפסיק מן הלימוד. האידיאל, אומר הרב שרקי, הוא הפוך לחלוטין: "שהוא יעסוק במשנתו, ומתוך עסק משנתו יאמר: 'מה נאה אילן זה'". כלומר, ההתפעלות מן האילן אינה הסחת דעת מן התורה, אלא הרחבה והעמקה שלה. הבעיה איננה ההתפעלות, אלא הפיצול.
כדי לחדד את העניין להבנת האידאל שאליו המשנה מכוונת, עלינו לחזור לרבי שמעון עצמו, אל סוד עמוק המובא בספר הזוהר: "קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא וּבָרָא עָלְמָא" - הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. העולם אינו ישות נפרדת מן התורה; הטבע הוא ראי לתורה. ניתן לגלות את ה' דרך לימוד התורה, וניתן לגלות את ה' דרך התבוננות בטבע - כשני נתיבים שאינם מקבילים אלא נובעים מאותו מקור וכוח של חיות.
אם כן, האידיאל אינו להפסיק את הלימוד כדי לראות את האילן, אלא שההתבוננות בו תהיה המשך ישיר והתפשטות טבעית של הלימוד עצמו מעצם חיבורו לה', לתורתו ולבריאתו. במצב מתוקן זה, המפגש עם יופיו של העץ כלל לא מוגדר "ביטול תורה", אלא גילוי של אותה חכמה אלוהית המצויה גם בענפים ובעלים, כמו גם במילות הקודש. וכאשר אין פיצול, גם המפגש עם העולם אינו מאיים על הלימוד, אלא מעמיק אותו.
הגישה הרואה בטבע שער לגילוי אלוהות איננה רעיון שולי או נישתי, אלא דרך מרכזית ביהדות. דוד המלך הפליא לתאר במזמורי תהילים את גדולת ה' המתגלה דרך הבריאה, ופסוקיו הפכו לנכסי צאן ברזל של האמונה היהודית: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהילים י"ט), וכן: "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ" (ח', ד'). מזמור ק"ד, המוקדש כולו לפאר הבריאה, עומד גם הוא בלב אותו רעיון, ובמרכזו הפסוק: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". מזמור זה נאמר בראשי חודשים כדי לקשור את ההתפעלות מן הבריאה אל רעיון ההתחדשות ואל מחזוריות הטבע והזמן.
גם אצל הנביאים מופיע מוטיב דומה, שבו המפגש עם הטבע אינו תיאור חיצוני של העולם, אלא רגע של התגלות והתרוממות רוח. "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-ה'" (יחזקאל כ"ח). " שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו כ"ו). ההתבוננות בעולם איננה הסחת דעת מן הממד האלוהי, אלא זו דרך שבה ה' מתגלה.
בפתיחת חיבורו ל'משנה תורה' (הלכות יסודי התורה, פרק ב'), הרמב"ם מתווה את הדרך לאהבת ה' וליראתו. עבורו, הדרך אינה עוברת רק בלימוד, אלא בהתבוננות פעילה בעולם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול".
ברכות הראייה הן ביטוי הלכתי מדהים המבטאים יסוד זה, אלו ברכות מיוחדות הנאמרות למראה תופעות טבע מרשימות כמו הים הגדול, קשת בענן או אילנות מלבלבים. בכך חכמים עודדו אותנו לקשור כל רגע של התפעלות אל שורשו האמוני, ולמנוע את אותו נתק שכנגדו יוצאת המשנה באבות.
ביום ט"ו בשבט זה - ולמעשה, בכל יום; לא צריך תירוץ כדי לצאת אל הטבע. אני מזמינה אתכם לצאת החוצה, להתבונן בעץ, ולראות בו לא הסחת דעת אלא שער לגילוי ה' בעולם. לא ניתוק, אלא דף חי מספר התורה הגדול של הבריאה, שניתן לקרוא בו בכל רגע מבלי "להפסיק ממשנתנו".
הכותבת היא מרצה לקיימות ויהדות ורכזת קמפוס ירוק במכללה האקדמית הדתית לחינוך 'שאנן' בחיפה