אין יותר חטופים בעזה. את רגע הורדת הסיכה מדש הבגד, לאחר הבשורה על איתור החטוף האחרון, גיבור ישראל רן גואילי הי"ד, את הרגע הזה שמרתי לראיון המצולם באותו ערב, כדי להודות לעיני הצופים לפורום תקוה, שבזכות עמידתם הזקופה והאיתנה הגענו עד הלום.
גם טליק, אמו הגאה של רני, היתה חברה פעילה מאד בפורום תקוה, ובכל פעם שזכיתי לפגוש אותה בלשכתי, הרגשתי איך היא מחזקת אותי.
עמידתן האיתנה של משפחות פורום תקוה, והחלטתן הערכית להציב את נצחון ישראל מעל טובת ילדיהם, ולדרוש בתוקף שהשבת החטופים תיעשה תוך הכנעת חמאס ולא להפך, נתנה לנו משנה-כח לעמוד איתן על דרישותינו, להעז לבטא אותן למרות הרפש שהוטח בנו, להציב קווים אדומים שמנעו קריסה של המערכה, ובסופו של מסע לחצים אדיר - להבקיע את חומת ההפחדה והדלגיטימציה, ולהתקדם לצעד ההכרחי של מלחמה בתוככי העיר עזה, ולהחלטה שלא תהיה עוד שום עצירת לחימה לשום משא ומתן על עסקה חלקית: או שתשחררו את כל חטופינו, או שנרסק אתכם לחלוטין!
וזה הצליח. החטופים החיים שוחררו כולם בבת אחת. גם החללים הושבו, כשצה"ל שולט ביותר ממחצית שטח הרצועה - בשונה מתנאי-העסקה שהציב חמאס: שרק אם נצא לחלוטין מהרצועה, בליווי ערבויות בינלאומיות שלא נחזור לשם - רק אז נוכל לקבל את חטופינו.
ההישג הזה, שקשה היה להאמין שהוא אפשרי, רשום במידה רבה על שמן של משפחות פורום תקוה, ותומכיהן הנאמנים. אין לי מושג מנין שאבו את כוחות הנפש, להתייסר בכל יסורי הדאגה, האימה והגעגועים, ובה-בעת לדבוק בעקרון-העל של הצבת טובת הכלל לפני טובת הפרט, אבל ברור לי שאני, את הכוחות שלי, שאבתי במידה רבה מהם, ועל כך אני אסירת תודה.
הפרק הזה של השבת החטופים תם, אבל לא נשלם. כי את הנזק שנוצר מ"עסקאות" בהן שילמנו עבור חטופינו גם בשחרור מחבלים מאסיבי וגם בנסיגות מאזורים שנכבשו, וישובו ויכבשו, בדם חיילינו, את הנזק של הלקח הנורא שלימדנו את אויבינו: שחטיפות הן הנשק האסטרטגי המשתלם ביותר נגדנו - את הנזק הזה, מפניו התריעה ועדת וינוגרד כשכתבה שמצב כזה יעורר "סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת" - את הנזק הזה עוד צריך לתקן.
הצעת החוק של סיעת הציונות הדתית, שתעלה ביום ראשון הקרוב לועדת השרים לחקיקה, כדי לעגן בחקיקה את עקרונות ועדת שמגר - היא ראשית התיקון. עליה צריך להוסיף את העקרון הראשי של פורום תקוה: החוטפים הם שצריכים לשלם, ולא אנחנו. כדרישתה הראשונית משפחת גולדין: להפוך את החטיפות מנכס עבור החוטפים - לנטל.
את סיכת פורום תקוה הסרתי, ובמקביל את סיכת פורום גבורה שעל דש בגדי היצגתי מעל דוכן הכנסת, כהתחייבות להמשיך ולפעול להשגת מטרות המלחמה העיקריות: השמדת שלטון חמאס בעזה, ופירוז הרצועה מכל איום כלפי ישראל - מטרות שהפכו לאבני-יסוד ה"תכנית טראמפ". כשאני נושאת עמי את סיכת פורום גבורה, אני נושאת את זכר החיילים שיצאו להילחם למען המטרות שאנחנו כממשלה הצבנו, ולא שבו, ואת הדרישה הצודקת של משפחותיהם: לא לוותר על השגת המטרות הללו, עבורן שילמו במחיר היקר מכל.
אני אסירת תודה למשפחות פורום גבורה, שקמו מתוך האבל על ילדיהן, כדי להמשיך את דרכם ולוודא שגבורתם לא היתה לשווא. שעמדו בדמעות מעל קברי יקיריהן ונשאו דברים זוקפי-קומה ומעוררי השראה. שקמו מתוך האבל הפרטי - להילחם את מלחמתו של העם. שיצאו לרחובה של עיר, והתייצבו מול ישיבות ממשלה וקבינט, נושאים את תמונות אהוביהם שלא שבו, כדי להזכיר לנו את חובתנו. שעמדו מול קמפיין עתיר משאבים שדרש כניעה מוחלטת, כשהם מצויידים במשאב אחד בלבד - ברוח גבורה. "זה לא כוחות" - אמרתי לעצמי בכל פעם מחדש כשראיתי אותם עומדים עם שלט פשוט ביד, כשמסביב על כל הגשרים ורבי-הקומות מתנוססים שלטי ענק דורשי-כניעה. אבל הכוחות שלהם, כוחות דלים לכאורה אבל עצומים ומעצימים, המשיכו להוביל אותנו ברוח גדולה. ידענו בכל צומת שיש לנו על מי לסמוך, משום שיש לנו למי לתת דין וחשבון בשאלה האם ויתרנו על הנצחון.
"וידי משה כבדים, ויקחו-אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד-בא השמש" - "ויקחו - אהרן וחור" בוחר רש"י באופן תמוה לציין את המובן מאליו, שהרי שמותיהם מוזכרים בפסוק עצמו, ומובן מאליו שהם אלה שהביאו למשה את האבן. בעיני-שלי, כמי שנזקקה לא-אחת לאבן הזו, למשענת שתאפשר להמשיך להוביל באמונה עד בוא השמש, עד בוא הנצחון, בעיני שום דבר לא מובן מאליו. בעיני הכח הזה של האבן - של אב ובן, של אבות גיבורים שבשם הבן שנפל פעלו לחזק את הניצבים בעמדת הנהגה, כדי שימשיכו להנהיג "נאמנה ונכונה" - הכח הזה הוא מתנה שצריך להודות עליה שוב ושוב.
את הדברים האלה אני כותבת בדרכי חזרה מהאזכרה של אריאל מרדכי וולפסטל הי"ד, הבן של וולי, אחד מ 21 חיילים שנפלו בעזה ביום אחד, י"ב בשבט תשפ"ד. אי אפשר לשכוח את היום הקשה הזה, רווי הדמעות ועמוס-הלוויות, ואי אפשר לשכוח איך הצליחו דווקא המשפחות השכולות לחזק באותן שעות קשות את רוח העם, להמשיך במערכה על אף המחיר הכבד. וולי קם מאבלו לפנישנתיים והתייצב תחת בנו אריאל להמשך המערכה על בטחוננו, כמנכ"ל פורום גבורה. אין מילים שיכולות להביע את גודל התודה שאנחנו חשים כלפיו, וכלפי חבריו.
סיכת פורום גבורה תמשיך ללוות אותנו עכשיו, בדרכנו לממש עד תום את חובתנו. היא נחוצה לנו יותר מאי-פעם, משום שזה לא יהיה קל מול תכנית שמטרתה הסופית המוצהרת היא שיקום חבל עזה עבור "שני מיליון פלסטינים" - כפי שהגדיר זאת ניקולאי מלדנוב, האיש שמונה לפקח על ההתנהלות האזרחית ברצועה מטעמה של "מועצת השלום".
זה לא יהיה קל, משום שהממשלה שאני חברה בה קיבלה תכנית שעלולה להוביל אותנו לתוצאה הפוכה לחלוטין, ובמימוש התכנית המסוכנת הזו - שאנחנו התנגדנו לה והצבענו נגדה - ניתקל בלחצים אדירים של מדינות עוינות ושותפים רבי-כח ובעלי אינטרסים אחרים לחלוטין. מול לחצים כאלה, אנו עלולים להיכשל ולמצוא את עצמנו מחוץ לחבל עזה, כשחמאס משתקם בה לקראת הטבח הבא.
זה לא יהיה קל, אבל זה יהיה אפשרי, ובדיוק לשם כך אנחנו נשארים בממשלה, כדי לוודא שלא נאבד את הדרך, שלא נעז לסטות ממנה, שנישאר מחויבים, ומוכווני-מטרה. שלא נוותר ולא נזגזג. ואני יודעת: בכל אלה ילוו ויחזקו אותנו משפחות פורום גבורה.
כשאני שומעת את ראש הממשלה מתחייב השבוע אומר: "עכשיו אנחנו מתמקדים בהשלמת שתי המשימות הנותרות: פירוק החמאס מנשקו, ופירוז עזה מנשק וממנהרות", מבהיר שסיכם עם הנשיא טראמפ ש"בכל מקרה - זה יקרה", ומבטיח שלא יהיה שום שיקום בעזה לפני הפירוז, שלא תקום מדינה פלסטינית, וש"ישראל תשלוט בטחונית בכל המרחב - מהירדן עד הים, וזה נכון גם לגבי רצועת עזה".
כשאני שומעת את ראש הממשלה מתחייב כך בפני האומה, אני יכולה לעמוד בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, החלקה שהתמלאה כל כך במהלך המלחמה, לעמוד עם כל הציבור הקדוש, המרכין ראש ובה-בעת גם זוקף ראש, בידיעה שזה תפקידי, ושזה אפשרי.