מרדכי דוד אינו הסיפור. הוא הסימפטום.
סימפטום של מציאות שבה נורמות בסיסיות של שיח ציבורי, מחאה וחוק - נשחקו עד דק, ובעיקר: מציאות שבה הצביעות של התקשורת הישראלית כבר לא מצליחה להסתתר.
צריך לומר ביושר: מבחינה תקשורתית, מרדכי דוד הצליח. לא כי השפה הבוטה שלו ראויה, ולא כי חסימת אנשים במרחב הציבורי היא אידיאל דמוקרטי - אלא משום שהוא הציב מראה. מראה מכוערת, לא מחמיאה, אבל כזו שקשה להתעלם ממנה.
במשך שנים ראינו איך התקשורת הישראלית מתנפלת על אנשי ציבור מהימין, על עיתונאים ימניים, על פעילים, על ציוצים, על התבטאויות - לעיתים גם על פליטות פה - ומציגה אותן כהוכחה ל"הסתה", "אלימות" או "סכנה לדמוקרטיה".
אותם דפוסים בדיוק, ולעיתים חמורים הרבה יותר, כשהם מגיעים מהשמאל - מתקבלים בשתיקה, בהצדקה או בהקטנה.
כשהמטרה “נכונה", האמצעים פתאום נסלחים.
את הפער הזה מרדכי דוד חשף. על זה הוא קיבל תשומת לב. על זה הוא גם זכה לגיבוי שקט מחלקים בימין, שמאסו בצביעות.
אבל כאן בדיוק מגיע הקו האדום.
מחאה היא אמצעי, לא מטרה. וברגע שהאמצעי מתחיל להזיק יותר משהוא מועיל - הוא חדל מלהיות לגיטימי, גם אם הכוונה המקורית הייתה נכונה.
מי שלא הבין עד היום את המסר שמרדכי דוד ניסה להעביר - כנראה כבר לא יבין.
והמשך ההתנהלות הזו לא תפקח עיניים חדשות, אלא רק תייצר אנטגוניזם, תיתן תחמושת למבקרי הימין, ותפגע בעיקר במאבק לתיקון מערכת המשפט ורשויות אכיפת החוק במדינה.
מעבר לכך, יש כאן אמירה עקרונית שחייבת להיאמר בקול ברור:
לא חוסמים כבישים.
לא מטרידים אנשי ציבור.
לא מציקים לאזרחים בשם “מחאה".
מחאה בדמוקרטיה לא נמדדת בכמה הפרעת, אלא בכמה שכנעת. יש דרכים אחרות, חזקות ויעילות יותר, להביע התנגדות בלי לפרק את המרחב הציבורי.
והאחריות למצב שאליו הגענו אינה נופלת מהשמיים. כאשר היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, קובעת שאין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי - היא לא מתארת מציאות, היא יוצרת אותה. היא מנרמלת אנרכיה, והיא מעניקה הכשר רעיוני לפגיעה בשגרה, בביטחון האישי ובאמון הציבור.
וכאן נכנסת גם האכיפה הבררנית.
המקרה הקשה שאהרון ברק חווה זוכה להתייחסות חמורה, לגינויים, לזעקות.
אבל איפה היו הזעקות כשאנשי ימין חוו הטרדות, איומים, מצור על בתים, קללות ודה-לגיטימציה שיטתית? איפה הייתה אותה רגישות? אותה נחישות? אותה דאגה לדמוקרטיה?
מי שרוצה באמת להגן על שיח ציבורי, חייב להגן עליו מקצה לקצה. בלי כוכביות. בלי מחנות. בלי “אבל".
מרדכי דוד עשה את שלו.
עכשיו הזמן לעצור ולבחור בדרך שתנצח, לא רק תזעזע.
הכותב הוא יועץ תקשורת