הדיון שהתקיים בבג"ץ בעניין סגירת גלי צה"ל חשף רגע נדיר של כנות - ומיד אחריו חזרה מהירה אל המחוזות המוכרים של אקטיביזם שיפוטי.
ממשלת ישראל קיבלה החלטה לסגור את התחנה עד ליום 1.3.26. חמש עתירות הוגשו נגד ההחלטה - ארבע מתוכן מטעם גורמי שמאל ואחת מטעם ועד העובדים.
היועצת המשפטית לממשלה הצטרפה לעותרים. את הממשלה ייצג עו"ד פטר. אני הגעתי לדיון כנציגם של עשרות משפחות שכולות המודרות מהשיח בגל"צ זה שנים.
טענת העותרים והיועצת הייתה כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי, ולכן נדרשת חקיקה שתעמוד בפסקת ההגבלה. עוד נטען כי הוועדה שמינתה הממשלה לבחון את הסוגיה לא הייתה מקצועית או צבאית.
אלא שכבר בפתח הדיון הבהירו שלושת שופטי ההרכב - שטיין, כשר וברק־ארז - כי לממשלה קיימת סמכות לקבל את ההחלטה, וכי אין הכרח בחקיקה. השופט שטיין אף העיר שלא ברור מדוע נדרשה ועדה מלכתחילה, ושאל עותרת שטענה שהרמטכ"ל היה צריך להחליט - האם הייתה מושכת עתירתה לו הרמטכ"ל היה זה שמורה על הסגירה. כשהשיבה שלא, העיר לה כי למעשה עמדתה היא שלא ניתן לסגור את גל"צ בשום מצב - ותמיד יימצא “הגורם הלא נכון" שקיבל את ההחלטה.
נדמה היה שהקרקע המשפטית נשמטת מתחת לעותרים. ואז נשלף ה“ג'וקר".
השופט כשר הפנה למכתב ששלח שר התקשורת לשר הביטחון, עוד בטרם הוקמה הוועדה. במכתב נכתב כי גל"צ סטתה מייעודה כתחנה צבאית תומכת חיילים והפכה למעוז פוליטי, וכי פעילותה פוגעת בלכידות הלאומית בזמן מלחמה. השופט כשר ציין כי עצם העובדה שהמכתב נכתב לפני עבודת הוועדה מהווה, לשיטתו, אינדיקציה ל“מניעים זרים" מאחורי ההחלטה.
כאן התברר האבסורד. אותו מכתב הופיע כנספח בעתירת התנועה למען הדמוקרטיה - אך מתוך 467 עמודי עתירה זכה לעמוד ורבע בלבד. היועצת המשפטית לממשלה כלל לא מצאה לנכון לעסוק בו בתשובתה הארוכה. אף אחד מהעותרים לא ביסס עליו טענה בעניין, הוא הובא רק כרקע כללי. אבל בבית המשפט - זה הפך לעוגן.
השופט כשר הבהיר באופן חד: אם הממשלה מבקשת לסגור גוף שידור משום שהוא נתפס כגורם אופוזיציוני - הדבר פסול. אלא שבכך נאמרה למעשה אמירה אחרת, חמורה בהרבה: גל"צ נתפסת, גם בעיני בית המשפט, ככלי תקשורת פוליטי, אופוזיציוני - אך אסור לממשלה לשנות זאת.
בשם המשפחות השכולות טענתי כי אילו הממשלה ביקשה להשתלט על כלי תקשורת - כמו שנעשה בהקמת גל"צ מלכתחילה - אפשר היה לדבר על מניעים זרים. אבל כאשר שר התקשורת מצהיר בגלוי על רצונו לשחרר את שוק התקשורת משליטה צבאית ולהפוך אותו לאזרחי וחופשי - כיצד זה הופך לפסול? האם שר מנוע מלהחזיק בעמדה אידאולוגית? האם עצם גילוי הדעה הוא הפגם?
לפי קו מחשבה זה, גל"צ זוכה לחסינות נצחית: די בכך ששר התבטא בעבר, כדי שכל החלטה עתידית תסומן כנגועה. משמעות הדבר היא שרים צריכים לשתוק - ודמוקרטיה אמורה להתנהל ללא עמדות.
השופטים אף העלו חשש מכך שמדובר ב“שנת בחירות", וכי אין זה ראוי שהממשלה תפעל בתחום התקשורת בעיתוי כזה. נציג היועצת אף קישר זאת ל“זכות לבחור ולהיבחר". במילים אחרות: בשנת בחירות חובה להשאיר תחנה צבאית, הממומנת מתקציב ביטחון ומופעלת בידי חיילים, כזירה פוליטית פעילה - בשם הדמוקרטיה.
זו תפיסה הפוכה מכל היגיון. תחנה צבאית אמורה להיות “הבית של החיילים", לא כלי מאבק פוליטי. אם גם שופטי בג"ץ סבורים שגל"צ מתפקדת כגורם אופוזיציוני - המסקנה המתבקשת היא ניתוקה מהצבא, לא הנצחת המצב.
החלטה טרם ניתנה. אך מן הדיון עלה הרושם כי גורלה של ההכרעה עשוי להיקבע לא לפי שאלת הסמכות, לא לפי טובת החיילים, ואף לא לפי מבנה שוק התקשורת - אלא לפי מכתב אחד, שחשף עמדה פוליטית גלויה. וכך, בשם המאבק ב“פוליטיזציה", עלולה להתקבע הפוליטיזציה העמוקה מכולן: זו של מערכת המשפט.