קביעות. כמה נחת יש במילה הזו. עובד בלי קביעות נותן את ימיו ושנותיו בשביל מקום עבודה שבמרחק החלטה אחת יכול לזרוק אותו לכלבים. הגעת לקביעות? אתה מוגן. יש לך יציבות בחיים.
זה נכון גם בדייטים. בתחילת הקשר כל אחד מהסס, מתלבט, ומפחד להיחשף. אבל אז מגיע שלב שבו כבר די ברור שזה זה. ואחרי החתונה, בכלל. מתנהגים באופן טבעי, חיים בנחת.
בתקופת ירמיהו העם חי בתחושת קביעות. לאורך נבואותיו ירמיהו מנסה להסביר לעם שהחורבן מתקרב ושזה הזמן לתקן, אבל העם בכלל לא מבין אותו. חורבן? על מה אתה מדבר? בני יהודה, בתור מאמינים בני מאמינים, מסבירים לו שחורבן הוא לא אפשרי. יש הגיון בקו הלוגי שלהם: הרי המקדש הוא ביתו של ה', והרי ה' הוא הכי חזק שיש, אז איך יכול להיות שהבית של ה' יחרב? הנביא מצטט את המנטרה של העם: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" (ירמיהו ז', ד). אמנם בתנ"ך אין סימני פיסוק, אבל ממש אפשר להרגיש את סימן הקריאה: היכל ה'! היכל ה'! איך אתה לא מבין שזה היכל ה'?
יש חשיבות גדולה לקיומה של תחושת של קביעות. אם חיים בתחושה שעוד רגע הסיפור הולך להיגמר, אז אי אפשר להתמסר, אי אפשר להיפתח ואי אפשר להיקשר. הידיעה שהסיפור פה ממשיך, היא גם מה שנותן לנו את הכוח להמשיך. אבל בקביעות יש גם סכנה גדולה. לא מעט מחקרים בתחום הניהול מצביעים על כך שבמגזר הציבורי, הרבה בעיות נובעות מכך שלעובדים יש תחושה של נחת וקביעות. זה מייצר קושי להחליף עובדים לא טובים, והרבה פעמים גם גורם לסחבת ואבטלה סמויה. הקביעות של העובדים יכולה להפוך לקבעון, ולנטרל את המוטיבציה שלהם להשתפר. כל מדריך חתנים וכל מדריכת כלות יספרו לנו שעל הקשר הזוגי תמיד צריך לעבוד, שלעולם אסור לקחת את הקשר כמובן מאליו. כשזה קורה - כשמתרגלים, כשמפסיקים לחזר זה אחרי זו וזו אחרי זה, אז מתחילות הבעיות.
זה מה שירמיהו אומר לעם. נכון, זה המקום בו ה' השכין את שכינתו, אבל כמו שהוא השכין אותה, הוא יכול גם להסיר אותה. אתם צריכים לתקן: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז', ג), ואם לא - חורבן. הרב יעקב מדן מסביר שזו הסיבה שהכרובים שהיו מעל ארון ה', הם "פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה" (שמות כ"ה, כ): הכנפיים פרושות אל על, המפתחות בפנים, והכרובים מוכנים להתניע ולהמריא ברגע שיהיה צריך. החל מהרגע שהמקדש נבנה, איום החורבן מרחף מעליו ומדגיש: הכל תלוי בכם. תתנהגו יפה, השכינה תשאר. תפסיקו - השכינה תעלם.
זה מסר שנכון לקחת לעצמנו ברמה האישית. לא לקחת שום מתנה שיש לנו בחיים כמובנת מאיליה. זוגיות, משפחה, חברים ועבודה. גם אם עבדנו עליהם קשה, והגענו ליציבות מבורכת, תמיד צריך להמשיך לעבוד ולהשקיע. להשתפר, לגדול ולצמוח. כמו באופניים: אם לא נדווש קדימה, אנחנו לא נשאר במקום, אלא סתם ניפול. אותו מסר נכון מאוד גם ברמה הלאומית. זכינו למדינה, זה לא מובן מאליו שזכינו איליה וזה גם לא מובן מאליו שנמשיך לזכות. מחשבות כאלו הן לא "נבואת זעם", אלא כמו נבואתו של ירמיהו: "נבואת תיקון". המדינה היא מתנה שקיבלנו מה', וזה התפקיד שלנו לתקן את דרכינו ולשמור עליה מכל משמר.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מישעיהו ס' ועד ירמיהו ז'