עודד הרוש: "אהיה הבית הראשון בעזה"

בכ"ב בשבט יצוין יום גוש קטיף במערכת החינוך. מרכז מורשת גוש קטיף בניצן, שמוביל את תכני היום, גייס השנה את היוצר ואיש התקשורת עודד הרוש, במטרה להנגיש את ערכי הגוש, סיפור ההתיישבות והעקירה, ומשמעותם לדור שנולד אחרי הגירוש.

רגע לפני, שוחחנו עם הרוש על הזיכרון האישי, השפעת ההתנתקות על החברה והתקשורת, חוויותיו כלוחם בעזה, והמסר החינוכי שהוא מבקש להעביר.

"גוש קטיף, אם אני עונה אסוציאטיבית, הוא אחת מנקודות המבחן הגדולות של החברה בישראל. הציבור שפונה - וליתר דיוק גורש - הוכיח אהבת אמת לארץ ישראל וגם לעם ישראל", אומר הרוש כבר בפתח השיחה.

יש לך רגע מיוחד שאתה זוכר מימי המאבק או העקירה?

"בדיעבד, ואני אומר את זה לבושתי, אני זוכר את מה שלא היה. גדלתי בדימונה, שם רוב הציבור מצביעי הליכוד. הוא השתכנע והלך אחרי שרון עם הטענה שההתנתקות תעזור לביטחון. אני זוכר שעל אף שגדלתי בבית ימני, אבא שלי היה בעד ההתנתקות. זה מה שמכרו בטלוויזיה, הסבירו לו כמה ההתנתקות טובה, כמה היא תעשה טוב לעם ישראל ולמדינה. לא היו מחאות בדימונה - לא בעד ולא נגד".

הוא מוסיף "למזלי היה לי מדריך בבני עקיבא בשם נועם שוקרון, ואלולא הוא לא הייתי מבין בזמן אמת את השעה הגורלית הזאת לעם ישראל ולמדינת ישראל. אני זוכר ויכוחים בשולחן שבת עם אבא שלי, שאני ממש מנסה שיסביר לי, לא דרך סיסמאות בטלוויזיה או מה שאמנון אברמוביץ' מכר, איך ההתנתקות טובה לביטחון. לא הצלחתי להבין. אני זוכר בעיקר את מה שלא היה. לא היו מחאות, ולא הרגשתי סולידריות יוצאת דופן - לבושתי. התקשורת באותם ימים הצליחה לנטרל אפילו את הציבור הימני בהתנגדות לדבר הזה".

לדבריו ההתנתקות חוללה מהפכה תודעתית בציבור. "עד העקירה שתינו בצמא כל מה שגנרלים אמרו לנו, כל מה שאמרו בתקשורת. כשהיית מתווכח עם מישהו ומנסה להוכיח למה אתה צודק, הטענה 'אמרו את זה אתמול בטלוויזיה' הייתה השובר שוויון. אחרי ההתנתקות הבנו שלכולם יש אג'נדה - גם לגנרלים וגם לתקשורת. ההתנתקות לא רק שינתה את ההסתכלות שלנו, היא שינתה את תפיסת הביטחון, את הציבור ואת התקשורת. אם אתה שואל אותי איפה נזרעו הזרעים לתקשורת ימנית שלא מתביישת להגיד את דעתה - ערוץ 14, גלי ישראל, וגם עיתונאים אחרים כמו קלמן ליבסקינד וכולי - זה שם. זה בהתנתקות. שם הציבור התעורר ואמר: 'איך מכרו לי כזה דבר? איפה ההיגיון שלי?'"

האם עקירה נוספת אפשרית כיום?

"לצערי, עקירה של יהודים מארצם זה עדיין משהו שיכול לקרות היום. יש כמה מראשי המפלגות שעדיין קוראים לנו עם כובש. ההבדל הוא שהעם הרבה יותר מפוכח, והתקשורת הרבה פחות חד־גונית משהייתה. היום לכל אחד יש אינסטגרם ופייסבוק, והוא יכול להשמיע ולהשפיע. כל אחד עם הנייד שלו יכול להראות את האמת מהזווית שלו, ואף ערוץ תקשורת לא יכול לסנן אותו. לכן הנחמה שלי והתקווה שלי שהיום לא יגרשו יותר יהודים מביתם היא לא בגלל הפוליטיקאים, אלא בגלל שהציבור הרבה יותר מפוכח וביקורתי, ולא שותה בצמא כל שטות שמנסים למכור לו בתקשורת. רק בזכות הציבור היום לא תוכל להיות יותר עקירה של יהודים מביתם. אני לא יודע האם הכלים הללו היו מונעים את העקירה ב־2005, אבל הם בוודאי היו מייצרים יותר סולידריות".

הרוש מספר כי צילם סדרה בת 24 פרקים עם תושבי גוש קטיף, ושאל את כולם אם היו משנים את אופי המחאה. "התשובה שלהם הייתה חד־משמעית: לא, לא היינו משנים. אין אופציה אחרת חוץ מ'באהבה ננצח'. הציבור שהתיישב בגוש, באף שלב לא העדיף ולא הסכים למלחמת אחים בעבור האידיאל שלו. הם הוכיחו את זה הלכה למעשה. אחרי 20 שנים, הציבור לא מטומטם. הוא ראה בעיניים מי זה הציבור הציוני־דתי, שאוהבים לקרוא לו בתקשורת, במירכאות, 'משיחיסטי'. זה ציבור מלא אהבת העם והארץ, ומוכן לתת הכול למען העם ואחדות ישראל. הציבור הזה הוכיח שיש לו סבלנות. זה ציבור שהוא לא רק צועק כסיסמה 'לא מפחדים מדרך ארוכה' - הוא באמת נכון לדרך ארוכה".

הוא חולק על הטענה לשבר עמוק בחברה הישראלית שהלך וגדל מאז ההתנתקות. "אני אפתיע אותך. אני חושב שהריחוק בעם, כמו שאוהבים להגיד - הפילוג - הוא הרבה הרבה יותר קטן ממה שהתקשורת מציירת. אין כמעט בן אדם היום שתיפגש איתו, בין שמחה בקפלן ובין שפעיל באחים לנשק, שלא יגיד בארבע עיניים שמדינת ישראל, ארץ ישראל, היא של העם היהודי, ואנחנו חייבים להיות חזקים ועל המשמר. אי־ההסכמה נוגעת בשיח על הדרך, אבל המכנה המשותף הוא עצום. ושוב, אנחנו מאמינים לתקשורת שיש פילוג מטורף בעם. אין פילוג מטורף בעם. כל שני יהודים בארץ ישראל שנפגשים וישבו על קפה - אין סיכוי שהם לא יסיימו את הקפה בחיבוק".

הרוש, ששירת כשריונר בקרבות ברצועת עזה, משתף את דעתו בנוגע להשפעת המלחמה בתפיסת הציבור את הגוש. "בשנתיים האלה הייתי 269 ימים בעזה. להגיד לך על הציבור הכללי אני לא יודע, אבל בקרב הלוחמים - מהמח"ט ועד אחרון החיילים - אין מי שלא התרגש כשהטנקים שלנו בוקר אחד פשוט עמדו שם, בגוש קטיף. פתאום רואים את הים! אנחנו על אדמת גוש קטיף! אני חושב שהשינוי הגדול נעשה בעיקר בקרב מי שהיה שם, שלחם, שראה על מה ויתרנו, ובשביל מה ויתרנו. על הציבור ועם ישראל אני פחות יודע להעיד מה השבעה באוקטובר עשה לו, אבל לוחמים? ישנתי איתם כמעט שנה שלמה בתוך עזה. אין מישהו שלא התרגש כשהגענו עם הטנקים לגוש קטיף. חלקם הזילו דמעות - ואני ביניהם".

רצועת עזה הייתה שוב ושוב מוקד למבצעים צבאיים ולדיונים מדיניים. ביקרת ב"מייצג קונפליקט עזה" במרכז קטיף, שמתאר את יחסי ישראל והרצועה מאז ראשית ימי הציונות. ראית את המאמצים והצעדים שעשתה ישראל בניסיון למצוא פתרון לקונפליקט. לתפיסתך - יש דרך לפתור את העימות?

"המילה קונפליקט היא גדולה מדי. זה כאילו איזה משהו מורכב, לא פתיר. המיצג הזה, שסוקר את קונפליקט עזה, מאפשר לך להבין את המציאות הרבה יותר טוב. הוא מעניק הסתכלות רחבה על המציאות בציר זמן. לפעמים כשאתה שרוי בסוגיה אתה לא מבין איך אפשר לפתור אותה, עד שאתה לא הולך אחורה, עולה למעלה, מסתכל, מבין את התמונה כולה - ומגלה שהפתרון הוא הרבה יותר פשוט. זה מה שהמיצג הזה עושה. לדעתי, בכל נקודה שהתכדרנו, שהלכנו אחורה, שנסוגנו - קיבלנו עוד ועוד טרור. בכל נקודה שבה הקמנו התיישבות והיינו נוכחים והחלטיים - קיבלנו ביטחון. לא היה מקום אחד שצה"ל יצא ממנו והיום הוא גזרה שקטה בלי צרות. לא היה שטח אחד שעזבנו וקיבלנו בתמורה עליו שקט ושלום אמיתיים".

נחזור רגע ליום גוש קטיף במערכת החינוך ולסדרת הסרטונים שצילמת עם מרכז מורשת קטיף בניצן. מה אתה עונה לחלקים מהחברה הישראלית שמבקשים "להמשיך הלאה"?

"הבחירה בכ"ב בשבט כיום גוש קטיף מוכיחה לבד על גדלות הציבור הזה. הם יכלו לבחור את יום הפינוי, היום שבו פונה היישוב האחרון, היום שבו יצאה המשפחה האחרונה מהגוש. אבל למערכת החינוך הם בחרו את כ"ב בשבט, כי אז הוקם היישוב הראשון בגוש קטיף - נצר חזני. אנשי קטיף לא תקועים במה שנהרס, הם משמרים את מה שקם, מדברים תקומה. איפה שהרסו - נקים, נשתול, נחרוש, נזרע. גוש קטיף זה לא רק אדמה, זה רעיון. זה רעיון שככל שנברח ממנו, הוא ירדוף אותנו. הוא ירדוף אותנו במחירים כואבים עד שנבין אותו. את מה אנחנו צריכים להבין? אנחנו צריכים להבין שקודם כל אנחנו הריבון, שזו הארץ שלנו. טרור לא מכילים; לטרור מגיבים בעוצמה. ואם אנחנו חושבים שנלך אחורה ונעצום עיניים כדי להתחמק מהרע - אז הרע הזה יפגוש בבתים שלנו, עד למקום שבו הכי הסתתרנו. גוש קטיף היא נקודת המפגש שלנו עם כל הערכים שלנו ועם בכלל סיבת קיומנו כאן".

חשוב לו להדגיש שהוא מאמין בצמיחה מחדש. "עם ישראל - עיניו נפקחו אחרי ההתנתקות. הוא ביקורתי יותר כלפי התקשורת, הפוליטיקאים והגנרלים. הציבור מבין את הטעויות שהיו אז, ולא מוכן לחזור עליהן היום: לא ברמת עזיבת השטח, ולא ברמת השתייה בצמא של כל מילה בתקשורת. האזרח הישראלי הוא אזרח אקטיביסט יותר. הוא לא מוכן שימכרו לו פילוג שלא קיים. אם היה פילוג - לא היינו מצליחים להילחם מול חמאס. אתה יודע שלא כל המילואימניקים הם ימניים־דתיים, נכון? אם הצלחנו להילחם יחד בשדה הקרב - נצליח גם לחיות יחד ביום־יום".

אם תוקם מחדש התיישבות בחבל עזה - היית חושב להתגורר שם?

"אם חוזרים להתיישב בחבל עזה, אם מדינת ישראל מקבלת החלטה כזאת - אני אהיה הבית הראשון שם. מדינת ישראל צריכה להקשיב לעם ישראל ולקבל החלטות אמיצות. יש ציבור שמחכה לזה".