הנטיעות הציוניות ינצחו

תנועת 'אם תרצו' פירסמה בשבוע שעבר כי 'הקבוצה הערבית להגנת הטבע', ארגון שמושבו ברבת עמון המוביל את המאבק על הקרקעות ביהודה ושומרון, השקיע לפחות 30 מיליון דולר בפרויקט נטיעת כשלושה מיליון וחצי עצים על פני 126 אלף דונם, בהם שטחים נרחבים בתוך שטחי C.

עלות הנטיעה, המוערכת בעשרה דולר לעץ, חושפת מנגנון כלכלי אדיר הממומן על ידי ממשלת ירדן, קרנות כווייתיות וארגונים הקשורים לקטאר.

היום נחוג יום ט"ו בשבט, חג הנטיעות שלנו, ראש השנה לאילנות ולכנסת. והקשר בין שני האירועים מפליא. כי יותר מכל מועד אחר בלוח השנה העברי, ט"ו בשבט אינו סתם חג יהודי, אלא חג ציוני במהותו - החג הציוני הראשון. שורשיו של מנהג נטיעות האילן בט"ו בשבט אינם הלכתיים אלא ציוניים גרידא, ציוניים - כפשוטו, ללא מרכאות. מנהג שהורתו עם ראשית הציונות, לידתו בחידוש היישוב היהודי בארץ, והמשכו בקרן-הקיימת לישראל שהקימה ההסתדרות-הציונית.

בתודעה היהודית של הדורות האחרונים, התקבע ראש השנה לאילנות כחג הנטיעות, עד כי נדמה שנטיעת האילן דווקא בתאריך זה הוא הלכה למשה מסיני. יש רק בעיה קטנה: אין עונה גרועה יותר לנטיעות מאשר עיצומו של החורף, כשהאדמה כולה בוץ.

מנהג הנטיעות הוא מנהג צעיר יחסית - בן 126 שנה בלבד, עד 1,200 שנה. היוזם היה הרב זאב יעבץ, סופר, מחנך, חוקר והיסטוריון, רב המושבה זיכרון-יעקב, שניהל בשנות השמונים של המאה ה-19 את בית-הספר המקומי. ערב ט"ו בשבט תר"ן, 1890, צץ במוחו רעיון: להוציא את כל תלמידיו בט"ו בשבט לשדה, לנטיעת אילנות. היתה זו הפעם הראשונה בה נחוג ט"ו בשבט בנטיעות אילן. בעקבות אותה נטיעה של הרב יעבץ ותלמידיו, פשט המנהג בכל שאר המושבות.

בשנת תרס"ח, 1908, הכריז מרכז אגודות המורים באופן רשמי, כי ט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות. כך הפך החג שהנהיג הרב זאב יעבץ לקבוצה קטנה מתלמידיו, לאירוע המרכזי של ט"ו בשבט. כדי לחזק את הקשר בין החג לנטיעות לקחו היוזמים חצי פסוק מספר ויקרא (י"ט, כ"ג), שעוסק בכלל בנושא ערלה, והוציאו אותו מהקשרו לטובת הרעיון: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." - כאילו ישנה מצווה מדאורייתא לטעת עצים.

היה בכך צדק מסויים, כי בניגוד לפשט, המדרש כדרכו הופך את משמעות הפסוק, ומציין את הנטיעה למצווה העיקרית: "'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם'. אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: 'נשב ולא ניטע', אלא הוו זהירין בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם" (תנחומא, קדושים, ח'). הנה, שוב בא המדרש ומצמיד את הנטיעות לשיבת ציון, להתיישבות היהודית המחודשת בארץ, למפעל הציוני שהוליד את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

במסכת סנהדרין (צ"ח א') ישנו דיון מאד מעניין בשאלה, איך נדע שהגיע זמן הגאולה? מה נראה בשטח, שממנו נבין שאנו בראשית גאולתנו? אומר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה", אין דבר שיעיד יותר מכל שאנו בזמן הגאולה, שנאמר - הוא מצטט פסוק מיחזקאל (ל"ו, ח'): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". אם אתם רוצים להיות בטוחים שאנו באתחלתא דגאולה, אל תחפשו אירועים דרמטיים. תפתחו את החלון ותסתכלו איך נראית הסביבה שלכם. אם אתם רואים שהרחובות מוצפים בעצים ירוקים, שבשרון עלה ריח הדרים, והמטעים של עמק בית-שאן מניבים טונות של פירות מתוקים, זו ההוכחה שאנו באתחלתא דגאולה.

והנטיעה קודמת לגאולה, כמאמרו של רבן יוחנן בן זכאי (אבות דרבי נתן, פרק ל"א): "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמר לך: הרי לך המשיח - בוא וטע את הנטיעה, ואחר-כך צא והקבילהו". כך נהגה הציונות: תחילה נטעה נטיעות, ואח"כ הקימה את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו - שהביטוי הממלכתי שלה הוא כנסת ישראל, שהוקמה בט"ו בשבט תש"ט.