בימים אלה, לאחר שאחרון החטופים נקבר באדמתה של ארצנו היפה, רבים מאיתנו שבים ודורשים תיקון, ריפוי ולידה מחדש של החברה הישראלית. אך מאין מתחילים?
אני מבקש להציע כי נפתח בהתבוננות מחודשת בלוח השנה העברי.
לא רבים הם הדברים המאחדים את החברה הישראלית, אולם הלוח העברי הוא ציר שסביבו סובבים חיינו. אם נרצה, נוכל למצוא בו עוגן למורשת המשותפת ליהודים באשר הם, לערכים הנחגגים בבית, בקהילה ובמרחב הציבורי.
הלוח העברי מעניק לנו הזדמנות להרים את הראש מעל הידיעה המרעישה האחרונה - זו שמאשימה את ההוא, פוגעת בזה ומזדעזעת ממשהו - ולפנות אל האפשרות לחיות כאן יחד, מתוך אמונה בקשר שבינינו ובקשר שלנו אל המקום שבו נקשר גורלנו.
והנה, ט"ו בשבט - עוד יום בלוח השנה העברי שיכול לומר לנו כל כך הרבה, אם רק נרצה להקשיב. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות; הוא מהווה סמל קבלי לצמיחתו של האדם; והוא גם היום שבו התקיימה הישיבה הראשונה של כנסת ישראל.
אך האם עוד ניתן לציין את יום חגה של כנסת ישראל כאשר לנגד עינינו מתבזה משכנה בידי חבריה וחברותיה? כאשר השידורים מהכנסת נדמים כקרקס? כאשר המרחב שבו פועלים נציגינו נראה כזירת קרבות רוויית שפה מכוערת, עלבונות, צעקות והאשמות? האם יש סיבה למסיבה?
אכן, קשה לחגוג את מצבה של כנסת ישראל כיום. אך ראוי להקשיב לדברים שאמר הנשיא חיים וייצמן בפתיחת הישיבה הראשונה של הכנסת:
"ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת־ישראל, את כנסת־ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל ויסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים".
ההתרגשות והחגיגיות של אותו מעמד, בט"ו בשבט שלפני שבעים ושבע שנים, יכולות להזכיר לנו מה יכולה ומה צריכה להיות כנסת ישראל גם בזמן הזה: הביטוי העמוק ביותר לדמוקרטיה הישראלית, למגוון הישראלי, וליכולת להוביל את העם היהודי בתקופה חדשה בתולדותיו - עידן של ריבונות ואחריות לאומית.
וייצמן של אז קורא לנו להבין את המפעל הציוני, את דרכיו, משימותיו ותוצאותיו. באותו נאום הוא מוסיף ואומר:
"בשתי דרכים פעל מאמץ ההגשמה: הראשונה היתה דרך התעוררות הלבבות, השיבה למקורות הרוח של המסורת היהודית, החייאת השפה והספרות העברית, כינוס כוחות העם הפזורים לאגודה אחת. הכרזה בשער־בת־רבים על זכותנו ההיסטורית ורכישת עזרתם ותמיכתם של שליטי עולם. [...] הדרך השניה היתה דרך המעשה החי והמנשים, בה הלכו אלה שקצרה רוחם לחכות לריכוז כוחות העם בגולה ולהכרת אחרים בזכותו.
"הם ביקשו לדחוק את הקץ - העפילו לעלות לארץ וחתרו להביא גאולה לעמם בפועל כפיהם ממש, בזיעת אפיהם ובדמם. [...] שתי הדרכים נתאחדו זה מכבר וכשתי זרועות של גוף אחד חיזקו זו את זו [...] ותהי אחדות שני היסודות שלמה".
לפנינו הזמנה לראות את האפשרות למיזוג של חומר ורוח, של העמקה רוחנית ופעולה מעשית, ולזכור כי זהו מקור כוחה של התנועה שהביאה את העם היהודי לעידנו החדש.
מועדי ישראל, המחזירים אותנו לזיכרון אירועי עבר מרכזיים - מלחמות המכבים, חורבן בית המקדש, ביטול גזירת המן הרשע, יציאת מצרים - יכולים להשיב אותנו גם לרגע ההוא: הרגע המרגש שבו עם ישראל בוחר את נציגיו כדי לכונן בארץ ישראל שלטון עצמי.
ייתכן שראוי לחגוג את ט"ו בשבט כדי שנזכור ונזכיר לעצמנו, בעיקר בשנת הבחירות הנוכחית, מה צריכה הייתה להיות כנסת ישראל: מקום המהווה את הביטוי הנעלה ביותר של קיבוץ הגלויות, של ריבוי הקולות והדעות, ושל היכולת לחוקק חוקים טובים היוצרים חברת מופת. ושוב במילותיו של וייצמן מאותו נאום:
"אנו ניגשים להקים את בינינו הממלכתי על יסודות הוגנים ואיתנים - יסודות של חופש, שויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת. [...] היא נבחרה ע"י עם עצמאי היושב בארצו החופשית. [...] מה כבדה האחריות המוטלת על הבית הזה".
אנו בשנת בחירות. בידינו להחזיר את כנסת ישראל להיות מה שהיא ראויה להיות.
הכותבת היא עמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי