בועז ליברמן
בועז ליברמןצילום: עצמי

בשבוע שעבר נחשפנו לעוד סבב של פוליטיקה ישראלית במיטבה ובעיקר במגרעותיה. נפתלי בנט ויאיר לפיד, כל אחד בדרכו, פנו לגדי איזנקוט בהצעה להצטרף אליהם לקראת הבחירות הקרובות.

איזנקוט השיב בהצעה הגיונית לכאורה: גוש אחד גדול של שלושתם, ריצה משותפת, ולאחר מכן הכרעה על ראשות הממשלה. מי שמכיר את הזירה הפוליטית הישראלית ידע כבר באותו רגע כיצד זה יסתיים. לא באיחוד. לא באסטרטגיה. אלא בעוד מופע של אגו.

הסצנה הזו אינה חדשה. היא מוכרת, שחוקה, וכואבת. היא מחזירה אותנו ישירות לבחירות הקודמות. אז, כאשר כל מחנה השמאל היה עסוק במטרה אחת בלבד: להפיל את נתניהו. המטרה הייתה ברורה, המספרים היו ידועים, הסקרים התריעו, אבל האגו ניצח. יאיר לפיד בראש יש עתיד ומירב מיכאלי בראש העבודה לא היו מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי להציל את מרצ. לא חיבור טכני, לא ריצה משותפת, לא ויתור סמלי. התוצאה ידועה: קולות רבים ירדו לטמיון, מרצ נעלמה, וגוש הימין חזר לשלטון.

מי שמבקש להבין את הפוליטיקה הישראלית חייב להפסיק להעמיד פנים שמדובר בכישלון טקטי מקרי. זהו דפוס. האגו של הנהגת השמאל גדול מהרצון לשנות. גדול מהרצון לשלוט. גדול מהרצון לתקן. גדול מהרצון של הבוחרים שלהם לנצח. ובמבחן התוצאה, גדול אפילו מטובת מדינת ישראל.

כאשר אגו נכנס בעוצמה כזו, הוא משתק כל חשיבה אסטרטגית. הוא מבטל רציונליות. הוא מוחק אחריות. וברגע הזה, אין עוד מנהיגות. יש דמויות. יש כותרות. יש ראיונות. אין יכולת אמיתית להחליף שלטון. אין כשירות טבעית לשלטון. וזה בדיוק מה שאנחנו רואים שוב עכשיו.

אבל הסיפור הזה אינו רק כתב אישום נגד פוליטיקאים. הוא כתב אישום גם נגדנו, הציבור. כי במשך שנים התרגלנו לשחק את המשחק שהם הציעו לנו. שמות במקום ערכים. פרצופים במקום תוכן. סלוגנים במקום תוכניות עבודה. ארבע מילים בקמפיין והבוחר אמור להפקיד בידיהן את עתיד המדינה.

כאשר הייתי ילד, זה עבד אחרת. לכל מפלגה היה מצע. ספרון קטן. מסמך ברור. שחור על גבי לבן. ערכים. עמדות. תפיסות עולם. חברה, כלכלה, ביטחון, רווחה, חינוך, תיירות. לא הכול היה מושלם, לא הכול יושם, אבל לפחות הייתה תשתית אידאולוגית. היה ויכוח אמיתי. ידעת למה אתה מצביע.

איפה זה נעלם. איך הגענו למצב שבו מערכת בחירות שלמה מוכרעת על בסיס סנטימנט, אנטי או בעד, בלי שאלה בסיסית אחת על קווי היסוד של הממשלה הבאה. בלי דרישה לרפורמות בשנה הראשונה. בלי תשובה לשאלה איך המנהיגים רואים את החיים שלנו בעוד חמש שנים. מה ישתנה. מה יתוקן. מה יישאר.

אחרי השבעה באוקטובר, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את ההפקרות הזו. לא מוסרית, לא ביטחונית, לא חברתית. מדינה שעברה טראומה לאומית כזו חייבת לחזור ליסודות. לא עוד פולחן אישיות. לא עוד חיפוש משיחי אחרי מושיע תורן. קודם ערכים. אחר כך אנשים.

הציבור חייב לדרוש מהמנהיגים שלו תשובות. לא הצהרות ריקות אלא תוכניות עבודה. לא סיסמאות אלא מדיניות. לא מי אתה אלא במה אתה מאמין. ורק לאחר מכן, מי האדם המסוגל להוביל את הערכים האלה.

הבחירות הקרובות הן לא עוד סיבוב פוליטי. הן מבחן בגרות לאומי. מי שימשיך לחפש שמות, יקבל שוב אגו. מי שיתעקש על ערכים, אולי יתחיל סוף סוף לקבל הנהגה.

הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר מומחה לניהול משברים