אביה אלסטר, מנהל עדר בקר בגליל ששכל את אחיו מתניה ז"ל בתחילת המלחמה, מספר בכנס ההוקרה לחוות של מועצת בנימין, איגוד החוות וערוץ 7 על המאבק למען ריבונות ישראל בשטחים הפתוחים בצפון.

בתחילת הראיון הוא מבקש לדבר על אחיו הקטן, מתניה ז"ל, שהיה העובד בראשון בחווה אותה הוא מנהל. "מתניה היה בן הזקונים, האור של הבית. בתחילת המלחמה הוא קפץ כמו כל האחים שלנו. הוא התייצב בהתחלה בעזה ואחרי זה עלה ללבנון. ביום הרביעי של המלחמה הוא נפגע מטיל נ"ט. הוא היה הראשון שנפל מירי נ"ט. אנחנו החלטנו להמשיך את הדרך שלו. מתניה היה העובד הראשון בחווה כשעלינו אליה לפני שש שנים, והחלטנו לקרוא לחווה 'מתניה' על שמו. הוא מלווה אותנו כל הזמן, כל יום - כל היום".

עבור אביה, הקשר בין נפילתו של אחיו בקרב בלבנון לבין עבודתו היומיומית בחווה הוא אורגני ובלתי ניתן להפרדה. "אנחנו כל הזמן חיים ונושמים את זה. יש לנו נוער שעובד איתנו, חבר'ה צעירים, ואחד הדברים הכי מרכזיים וחשובים זה ההבנה שאתה עובד את האדמה ואתה שומר על האדמה ואתה פה בשביל עם ישראל".

הוא מסביר כיצד עדר בקר הופך לכלי שליטה אסטרטגי, יעיל פי כמה, מכל יישוב קהילתי מגודר. "עדר בקר או עדר צאן מחזיק עשרת אלפים דונם בגליל התחתון. אם נשווה את זה ליישוב קהילתי של 900 משפחות - שם לאדם אכפת מהחצי דונם שלו, לפעמים גם מחצי הדונם של השכן שלו, אבל מה שקורה אצלו בחצר זה מה שמעניין אותו. אצלנו, כל אבן שזזה במרעה, כל דבר שקורה - אנחנו שם בשביל לטפל בו. אם זה דברים לא חוקיים, אם זה להסביר פנים למטיילים, ואם זה פשוט לחיות באדמה ולהוריש אותה".

השמירה על השטחים הללו היא מאבק יומיומי מול השתלטות עוינת. "זה אחד המרכיבים הכי גדולים שיש לנו - ההתמודדות הזאת מול אויב מבית - שמבחינתו חוקי המדינה הם המלצה. הם מסתכלים על זה באג'נדה של לאום, ואנחנו כביכול כובשים בארצנו. מבחינתם אתה אורח, ואני כל הזמן נמצא שם בשביל להגיד להם: אני לא אורח, אני פה בשביל להוריש את הארץ. אני פה בשביל לתקן גדר, אני פה בשביל לרתך איזה משהו פשוט, לא בשביל סימפוזיון והצגות. אנחנו פה בשביל לתקוע בזנ"ט, בשביל להמשיך את מה שהתחילו לפני 70 שנה ו-100 שנה בעלייה הראשונה".

למרות הצלחתו בשטח, אלסטר מזהה סכנה תודעתית עמוקה, במיוחד בגליל ובנגב, שם השטחים נתפסים כ"מובנים מאליהם". הוא מתאר מצב שבו השאננות הישראלית מאפשרת לנסיגה זוחלת להתרחש מתחת לרדאר. "בגליל אנחנו מתמודדים עם מה שאפשר לקרוא לו הזנחה מובנת מאליה. זאת אומרת שהשטחים הם כביכול כבר שלנו, ושאין צורך להתיישב בהם ולעשות עוד ועוד. בזה תמיד עם ישראל נפל - בהורשה, בהמשכיות, בלהעביר את זה לדור הבא".

הוא מוסיף אזהרה חריפה: "אם אתה עולה למבט ממעוף הציפור, אתה יכול היום להבין שאתה בתוכנית החלוקה. מה שב-1948 כפו עלינו, ואנחנו הסכמנו ומדינות האויב התנגדו ויצאו למלחמה וניצחנו - היום הוא קורה לאט לאט בזחילה. אנחנו צריכים, לפחות בשטחים הפתוחים, לממש את הריבונות שלנו. יש משימות שלא הושלמו".

אנחנו עומדים נרגשים מול עוצמת התמיכה במפעל החוות החקלאיות. קרוב ל-20,000 כבר בחרו לקחת חלק פעיל ולתמוך מדי חודש בקרן החוות בסכום של לפחות 18 ש"ח. הכוח הזה הוא הדלק שמניע אותנו בשטח מדי יום.

זה הזמן שלכם להצטרף למהפכה החקלאית ולהיות חלק מהסיפור הציוני. ההיסטוריה נכתבת בימים אלו, הצטרפו גם אתם.