יוקר המחייה בישראל הוא מגיפה שקטה ומפושטת שגובה אמנם מחיר כבד מכולנו אך בראש ובראשונה מבעלי ההכנסות הנמוכות, כלומר ממשקי הבית החלשים ביותר שמרכיבים את החברה הישראלית.
איש לא יכחיש את קיומה של המגיפה - לא מימין ולא משמאל. למעשה, ההסכמה לפיה יקר בישראל הרבה יותר מידי היא קונצנזוס נדיר בנוף, בטח ובטח בעידן של קיטוב פוליטי מחריף ומעמיק.
המלחמה ביוקר המחייה אינה דומה למלחמה בגרעין האיראני. בעוד שאת הכורים הגרעיניים באיראן ניתן להפגיז ולהשמיד בפעולה צבאית נמרצת אחת, טיפול ביוקר המחייה דומה יותר לדיאטה קפדנית מצד מי שסובל מעודף משקל. אלה הם צעדים קטנים ומדודים, חלקם צנועים למדי אך קשים מאוד, שבטווח הארוך מצטברים לכדי השפעה מרחיקת לכת. כשם שאדם בוגר יכול לרדת עשרות קילוגרמים על ידי הקפדה על תזונה נכונה במשך מספר חודשים, כך מחירים של שירותים וסחורות יכולים לרדת בעקבות שורה שלמה של רפורמות ממוקדות.
אחת מהרפורמות הללו היא רפורמת החלב שמוליך שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. העובדות פשוטות: ראשית, מחירי החלב בישראל יקרים בעשרות אחוזים בהשוואה ל-OECD. אנחנו משלמים הרבה יותר על מוצרי חלב בהשוואה למקבילנו באיטליה, צ'כיה, גרמניה וצרפת. שנית, משק החלב בישראל הוא משק מתוכנן. ישנו חוק תכנון משק החלב, ישנו פיקוח על כמות החלב המייוצר, ישנה חלוקת מכסות ייצור וישנו פיקוח על מחיר החלב הגולמי. כל זאת לצד חסמי כניסה גבוהים לענף ובאותה נשימה- הגבלות מחמירות על ייבוא של חלב מיצרנים זרים. לצד מערכת החינוך, שוק החלב בישראל הוא הדבר הקרוב ביותר שניתן למצוא למשק קומוניסטי.
פתיחת ענף החלב לתחרות חופשית, לצד מתן תמיכות ישירות לרפתנים המקומיים, היא הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן להוזיל מחירים לצרכן ולהגדיל את טיב וכמות המוצרים שעומדים לבחירתו. מחירים זולים הם אינם תוצאה של נדיבות עסקית אלא של תחרות מתמשכת על כספו של הלקוח במשק חופשי מהכתבות מדינתיות שרירותיות. הוזלה היא תוצר של תחרות ויזמות כלכלית- הא ותו לו.
שר האוצר מבין את נזקי התכנון המרכזי בענף החלב ולכן נחוש לקדם רפורמה מבנית שתטיב עם מליוני אזרחים ישראלים. בתמציתיות: רפורמה במשק החלב עתידה לחסוך לא מעט כסף לכל משק בית בישראל ולחלץ את כולנו מאחיזתם של יצרנים מקומיים בעלי כוח מונופוליסטי. סמוטריץ' רואה לנגד עיניו את הצרכן, לא את היצרן, ובצדק.
אף בעל עסק לא אוהב תחרות ובכלל זה הרפתנים. עוד לא נולד בעל העסק שיאמר אמן על החלטת מדינה לפתוח את הענף שעליו הוא חולש לתחרות חופשית. מחאת הרפתנים - הדואגים קודם כל ולפני הכל לכיסם - היא ביטוי לטבע האנושי. אין להסכים איתם אבל לפחות אפשר להבין אותם.
קשה הרבה יותר להבין לעומת זאת בכירים במפלגת השלטון- היא מפלגת הליכוד. הללו, בהתייצבם לצד הרפתנים, מגלים לא רק הבנה קלושה בכלכלה אלא אטימות מוחלטת ליוקר המחייה ממנו סובל הצרכן הישראלי. נבחרי ציבור כגון אבי דיכטר ואלי דלל מעדיפים את טובתם הכלכלית של קומץ רפתנים על פני רווחתם הכלכלית של מיליונים ישראלים ובכללם ישראלים דלי הכנסה. התירוצים שהם מונים להתנהגותם מביכים מכדי להעלותם על הכתב.
חשוב להדגיש: יצרנים ישראלים איכותיים ויעילים לא צריכים לחשוש מתחרות. ישראל היא מעצמת ייצוא והיא נהנית משורה של יתרונות יחסיים על פני יצרנים זרים. היחידים שמרוויחים ממשק חלב מתוכנן ומוסדר הם הרפתנים הלא יעילים- אלה שלא יכולים לצלוח את מבחן השוק של הצרכן הישראלי. התכנון בענף החלב נועד לשרת את האינטרס של הרפתן, לא את האינטרס של צרכן החלב. הניסיון לשנות הסדר מזיק זה מצידו של שר האוצר רואי לשבח.
הכותב הוא עורך כתב העת "השילוח"