אם היה לנו חשוב שהאווירה בצבא תהיה קדושה, היינו עושים רעש גדול במהלך השנים הארוכות בהן הבנים משרתים, ובוודאי מאז הכנסת פקודת השירות המשותף. אבל הדברים עולים לכותרות בקול רעש גדול רק כעת, בתזמון בו החרדים אמורים להצטרף אלינו.
אבל הפוך על הפוך - אין ספק שהציבור החרדי נתלה בזעקות אלו על הבעיות בקדושת המחנה כדי למצוא הצדקה שלא לתרום את חלקו במצוות החשובות הכרוכות בהצלת ישראל מיד צר אפילו בזמן מלחמה. האם הקולות הרבים שנשמעים דווקא כעת בנושא קדושת המחנה נועדו לשנות את המציאות הרוחנית בצה"ל? אם כן - למה הם לא נשמעו כמעט עד עכשיו? ואולי הרעש הזה רק מרחיק את החרדים מהצורך להתגייס, מבלי להועיל לבנים שלנו, שלוקחים על עצמם סיכונים פיזיים ורוחניים למרות הכול? למה רק כאשר הציבור החרדי אמור להתגייס פועלים רבני המגזר סוף סוף בנושא ומשמיעים את קולם? מה קרה עד עכשיו? האם בנינו אינם מספיק ראויים לכך שידאגו לצרכיהם הרוחניים?
הסיסמא החרדית היא הצורך לדאוג שמי שנכנס חרדי לצבא יצא ממנו חרדי. זוהי דרישת סף לשיתוף פעולה בגיוס מי שאינו לומד 'מלא מלא', באלו שתורתם אומנותם אין כוונה לנגוע. במשך דורות, שלחנו את ילדינו לצבא מבלי לדרוש תנאים שיבטיחו שמי שנכנס דתי לצבא יצא ממנו דתי, והיו לכך תוצאות עגומות כידוע. בוודאי שאין לצפות שהצבא יהיה חברת ביטוח לעניין רוחני-חברתי כזה, אבל האג'נדה שלנו לא הייתה אמורה להתכופף מול האג'נדה של פתיחת שורות כל זרועות הצבא לנשים. כל זה מבלי להתייחס לעניין עצמו, כאשר הכנסת בנות לצבא פירושו - לכופף את כל סרגלי המאמץ לכיוון מטה כדי שבנות תעבורנה את הדרישות המינימליות. אבל אנחנו ויתרנו וויתרנו, והקרבנו את הקדושה והרוחניות של רבים מבנינו על מצות יישוב הארץ וכיבושה והצלת עם ישראל מיד צר. לא נלחמנו מספיק על הזכויות שלנו. את זה הציבור החרדי יודע לעשות היטב והוא יכול להיות לעזרנו.
כעת הגיעה שעת הזהב לשיתוף פעולה עם רבים בציבור החרדי שמוכנים להתגייס בתנאי שהם יוכלו לשרת ביחידות כשרות, והלוואי שזה ידחוף אותנו לעמוד על כך שנקבל תנאים רוחניים משופרים גם כן. האם לא נכון יותר לעודד גיוס מסיבי של חרדים דווקא כדי לסייע לבנים שלנו במלחמה הפיזית ובעיקר במלחמה על קדושת המחנה?
עולם הפוך ראיתי. ותשובות - אין.