יש רגעים שהיסטוריה מחליטה לעשות סיבוב פרסה משונה. עבור נועם הרשטיק, הרגע הזה קרה בשבעה באוקטובר, כשמצא את עצמו מפונה עם משפחתו למלון בירושלים - בדיוק אותו מלון שאליו פונה אחרי הגירוש מגוש קטיף. "הרגשתי שמגרשים אותי שוב, זה היה הזוי", הוא משתף בכנות.
כחלק מפרויקט "דוקטיף", נועם חוזר לתחנות חייו - מהילדות בחולות של נווה דקלים, דרך הריצה בין הפצמ"רים ועד להחלטות לשתול משהו חדש דווקא בחולות חלוצה.
הזיכרון שנשמר בעציץ
בקיץ 2005 נועם היה כמעט בן 17. בתוך הכאוס של הגירוש, הוא בחר לקחת אותו זיכרון חי אחד: עציץ אננס קטן. "הוא הבשיל בסוף אצל סבתא שלי," הוא מספר. האננס הזה הפך לסמל של המשכיות, ובמובן מסוים, הוא זה שצומח היום במטעים המשגשגים של בני נצרים.
למרות הכעס והמשקעים מול המדינה, נועם וחבריו בקהילה בחרו לא "לשבור את הכלים". במקום לשקוע בייאוש, הם בחרו להפריח את חבל שלום. "אנחנו פה כדי להישאר," הוא אומר, "מתמודדים עם מה שיש".
"חיבור לארץ ישראל בידיים"
היום, נועם משלב בין לימוד תורה לעבודה חקלאית אינטנסיבית בשטח. הוא לא מדבר בסיסמאות על "חלוציות", הוא פשוט יוצא לשדות שייתכן נגעו בהם רק עכשיו, לראשונה מאז בריאת העולם, ושותל.
"זה שילוב של תורה וחקלאות במקום שקצת מזכיר את הגוש," הוא אומר לנו בזמן שהוא קוטף פרי במטעי האננס והפיטאיה. "פה אני ממש עושה את החיבור לארץ ישראל בידיים".
הסיפור של נועם הוא לא רק סיפור על חקלאות, אלא גם ביטוי של היכולת לצמוח מתוך השברים, להפוך לזיכרון כואב מציאות ירוקה, ולהמשיך להאמין באדמה הזאת - כשהיא רועדת.
סדרת "דוקטיף" - עוקבת אחרי דור ההמשך של בני גוש קטיף.
סדרת צילומים וסרטונים קצרים עם בני הדור הצעיר של מתיישבי גוש קטיף, הבוחנת את בחירותיהם בתחום ההתיישבות: חקלאית, עירונית, מעורבת או בגבולות המדינה.
כל סרטון מלווה בריאיון אישי, מצולם במקום מגוריהם, ומבקש לגלות את הסיבות, הערכים והזיכרונות שהשפיעו על דרכם.
הסדרה הופקה ע"י מרכז מורשת גוש קטיף, ליום גוש קטיף במערכות החינוך.
הצטרפו לפעילויות של יום גוש קטיף במערכות החינוך.