כשזוהרית כהן עומדת בחולות של היישוב שלומית, היא לא רואה רק דיונות. היא רואה את הילדות שלה בנווה דקלים. "אמרתי לבעלי: תסתכל, ככה נראית הילדות שלי. ככה צריך לגור", היא משחזרת בשיחה במסגרת פרויקט "דוקטיף".
עבור זהורית, המעבר לשלומית לא היה רק פתרון מגורים, אלא ניסיון לרפא פצע שנפתח בקיץ 2005. "אין שום דבר שאתה יכול להראות מארץ ילדותך", היא אומרת בכאב על הבית שנמחק, "וזה משהו שפשוט לא נרפא".
בוקר שמחת תורה: התיקון של זוהרית
ב-7 באוקטובר, כשהמלחמה הגיעה לשערי שלומית, הזיכרונות מהגירוש צפו בבת אחת. אבל הפעם, משהו בתגובה שלה היה אחר. כשנדרשו להתפנות מהיישוב בגלל הקרבות, זוהרית קיבלה החלטה מודעת: "הרגשתי שאני צריכה לצאת מכובד. לא כמו שיצאתי מגוש קטיף".
היציאה הזו, בראש מורם למרות התופת, היא חלק מתפיסת העולם שהיא מובילה היום: לא עוד פליטים, אלא בעלי בית.
המצפן: גרעין "מעוז" וחזרה לחבל עזה
זהורית לא מסתפקת בזיכרונות. היום היא חלק מגרעין "מעוז", קבוצה של משפחות שפועלות בפועל להקמת התיישבות יהודית מחודשת ברצועת עזה. "אנחנו פועלים בכל המישורים", היא מסבירה. מבחינתה, זה לא חלום רחוק, אלא צורך קיומי.
במפגש טעון עם ראש הממשלה לאחר הטבח, היא הניחה את הדברים על השולחן בצורה הכי ישירה שיש: "כשאנחנו אומרים את זה, שזוהי נחלת אבותינו ואנחנו מוכנים למסור על זה את הנפש - האויב מתקפל. ארץ ישראל לא תיתן לנו מנוח עד שעם ישראל ישוב ליישב. אותה".
הסיפור של זוהרית הוא לא רק סיפור על נוסטלגיה לחולות הזהובים של קטיף, אלא על אישה שמאמינה שהתשובה היחידה לאובדן היא אחיזה עיקשת יותר בקרקע - בטווח נגיעה מהמקום שבו הכל התחיל.
סדרת "דוקטיף" - עוקבת אחרי דור ההמשך של בני גוש קטיף.
סדרת צילומים וסרטונים קצרים עם בני הדור הצעיר של מתיישבי גוש קטיף, הבוחנת את בחירותיהם בתחום ההתיישבות : חקלאית, עירונית, מעורבת או בגבולות המדינה.
כל סרטון מלווה בריאיון אישי, מצולם במקום מגוריהם, ומבקש לגלות את הסיבות, הערכים והזיכרונות שהשפיעו על דרכם.
הסדרה הופקה ע"י מרכז מורשת גוש קטיף, ליום גוש קטיף במערכות החינוך.
הצטרפו לפעילויות של יום גוש קטיף במערכות החינוך.