עם אוהד זימרן, מנכ"ל מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, שוחחנו על פרק נשכח ואולי מושכח בתולדות הציונות, 'עליית התו"ר' שהתרחשה בשנות הארבעים של המאה ה-19 וכללה יהודים ממדינות צפון אפריקה.
"יהודים תמיד שאפו להגיע לארץ ישראל, תמיד היו עליות של בודדים או של יותר. אנחנו רגילים להתייחס לעליה הראשונה בשנת 1882, אבל קודם לה, סביב שנת 1840, יש עלייה גדולה מארצות המגרב של יהודים שעלו כדי להקים התיישבות ולא בבודדים כדי להיקבר לארץ ישראל", אומר זימרן ומתייחס לעלייה בהיקפים שהכפילו את מספר היהודים בארץ ישראל שעמד אז על כשלושים אלף איש.
"כל זה מתעורר סביב שנת הת"ר, קול התור נשמע בארצנו, השנה היא שנת ת"ר, 1840, ויש תחושה של פעמי משיח, כפי שכותבים הרב ביבס והרב אלקלעי, ולכן מגיעים לארץ כדי להכין את הקרקע לעלייה מאסיבית של יהודים שעוד יבואו, ואכן באו. אנחנו קוראים לזה העלייה הראשונה, אבל הגיעו יהודים רבים ב-1842 ומי שהכין את הקרקע היו אותם עולים".
בנקודה זו אנחנו מבקשים להבין מזימרן אודות מה שנראה כהשכחה והדחקה מכוונות של אותה עלייה ותרומתה למפעל הציוני. זימרן מצידו מעדיף לעסוק בתיקון ופחות בניתוח נסיבות ההדחקה וההשכחה. "אפשר לעסוק במי כתב את ההיסטוריה וכו', אלו דברים שאולי הם מאוד מעניינים אבל במרכז שלנו אני מנסה לעסוק פחות בנושא האפליה, במי כתב ולמה נכתבו דברים, אבל אני רוצה שיכירו את הסיפור הזה שהוא מאוד ציוני ולא עוד עליה של מי שרצו להגיע לארץ ישראל, אלא של מי שרצו להקים התיישבות חקלאית בארץ ישראל".
את התיקון הזה, עליו הוא מדבר, מבקש מרכז שזר לקיים בכנס מיוחד שמתקיים היום (חמישי). זימרן מספר על רבי יהודה הלוי מרגוזה שעם עלותו לארץ ישראל מגיע לירושלים ומשם עובר ליפו ומקים שם את בית הקברות על מנת לבטא את השאיפה שבעיר יהיו גם חינוך ותרבות ליהודים וגם בית קברות, "ואם קברו עד אז רק בירושלים המשמעות הא שהמוקד הוא בירושלים, ואני רוצה שתהיה התיישבות ביפו, ולכן הוא פותח את בית הקברות".
עוד קודם לכן, מספר זימרן, פונה הרב מרגוזה למונטיפיורי ומציע לו לרכוש קרקע לעבודה חקלאית, אך מונטיפיורי אומר לו שלא בטוח שיהודים יודעים לעבד קרקע. הרב מרגוזה בוחר לרכוש לבדו 130 דונם באזור שכונת מונטיפיורי של היום ונוטע שם 5300 עצים מניבים שהם הפרדס הראשון של ארץ ישראל. לימים השטח נרכש ממנו על ידי מונטיפיורי.
"אנחנו מכירים התיישבות חקלאית בעלייה השנייה והלאה, אבל התחילו עם זה עוד הרבה לפני כן", אומר זימרן ומציין כי הסיפור כתוב בספרי ההיסטוריה, אך הוא לא באמת ידוע. לשאלתנו החוזרת מדוע הסיפור לא ידוע, הוא שב ואומר: "אני לא רוצה להתמקד בתסכול. רצו לעסוק בדברים אחרים", הוא אומר ומציין את הבדלי התפיסות עם חלוף השנים כפי שקרה לזכר השואה והמונח גבורה הנכרך בכך, אם בתחילה נחשבה לגבורה רק פעולת הפרטיזנים, הרי שבחלוף השנים התרחב המונח והחל לכלול בתוכו גם את מי שלא ברח על מנת לסייע להוריו. "היו מגמות לייצר יהודי חדש, חקלאי, ואותם יהודים שהגיעו מצפון אפריקה היו יהודים דתיים".
בהקשר זה מספר זימרן על מייסדי יסוד המעלה שמיד עם הגעתם לארץ ישראל באו לביתו של אהרון שלוש, יהודי עשיר שהגיע ממרוקו, ונכנסו לבית הכנסת שבביתו בדיוק בשעת התפילה. היהודים שבקהילה לא הכירו את תופעת היהודים האירופאים ולא היו מסוגלים להפנים שאלה אכן יהודים וחשדו בהם כמיסיונרים מאחר ולא סביר שיהודים שעלו לארץ ישראל אינם מניחים תפילין
להערכתו של זימרן הפער בין המציאות לאופן בו היא מוכרת כיום החל כשהגיע שלב סיפור הסיפור והאופן בו הוא מסופר, "ואת זה אנחנו באים לתקן", הוא אומר. "אנשים גדלים על תודעת הציוני הקיבוצניק עם מכנסי החקי שזכויות רבות עומדות לו, אבל יש כמה וכמה אוכלוסיות שיכולות לטעון שהן חלק מהסיפור הציוני, שאבות אבותיהם עשו כאן ציונות, קנו אדמות ונטעו פרדסים. יוסף אליהו שלוש מדבר על צוואה שקיבל מאביו על 750 חלקות שקנה עבור מעוטי יכולת וצריך למצוא להם בעלים כדי שלא יקחו להם אותן. הסיפור הציוני שייך לעוד הרבה אוכלוסיות, ליהודים מהמגרב, מתימן ועוד. הסיפור הציוני הזה הוא הסיפור של כולנו".