רס"ן במיל' הרב ישי קרמר, מורה ומחנך ירושלמי, תיעד את חוויותיו ביומן אישי, אשר הפך לבסוף לספר: "שורה - סיפורם של לוחמי הנפש".
הספר נכתב מתוך תחושת שליחות, כדי להשמיע קול של שליחות ושבר, של רעות וקדושה, של עוצמה ושל שבריריות גם יחד.
"כשנה וחצי חלפו מאז השתחררתי מהסבב הראשון, והחיים לא חזרו לכמות שהיו. מאז השחרור, מלווה את חיי מנגינה חדשה שמתנגנת ללא הרף. פס קול שלא פוסק. פעמים היא מנגינה עצובה, כואבת ולעיתים אף צורבת את הנפש. אך יש והיא הופכת למנגינה מלאה בעוצמה, בהתרוממות, בגאווה ובמקצב של התעלות נפש", כותב הרב קרמר בהקדמה לספר.
הספר שזור עדויות אישיות כואבות, רגעים של חוסר שקט לצד רגעים של חיבור עמוק. זוהי מציאות שבה לוחם הנפש "נמצא ולא נמצא" בו זמנית. "זה יכול להיות באמצע שיעור, באמצע סעודת שבת. משהו חזק ממני עוקף את כל המחשבות ונדחף בחוצפה לחזית החיים, נעלם אל תוכו. עושה את עצמי נשאר באירוע אבל אני כבר במקום אחר".
לצד האתגרים - הוא מציין את התמיכה שקיבל: "בשורה ליוו אותנו כל הזמן קציני חוסן.. סילוונה - קצינת החוסן הנפלאה של הגדוד - דאגה באופן אישי למצבו הנפשי של כל אחד מאתנו ותמיד היא תהיה שם כשנצטרך. אבל עכשיו - אחרי השחרור - זה שונה. זה הרבה יותר לבד".
הבדידות הפנימית, גם כשמוקפים באנשים, היא תחושה מתמדת: "אני מוצא את עצמי הרבה לבד. גם כשיש אנשים סביבי. נפגעה אצלי אנושות היכולת להיות עם אנשים שאני פחות מכיר. אולי זו תחושה שאף אחד לא יבין אותי. אולי זה פחד להיחשף, תמיד מסך עבה מפריד ביני לבינם".
בעקבות המלצה שקיבל לאחר השחרור, החל בכתיבת יומן. התהליך, לדבריו, לווה בפחד: "פחדתי להוציא החוצה, ובעיקר פחדתי להיחשף. גם עכשיו כשאני כותב זאת - פחד גדול מציף אותי מבפנים. מקווה שאני לא עושה טעות".
את הבחירה לכתוב הוא מסביר כך: "אני מרגיש שאנו - לוחמי הנפש - הפכנו להיות שקופים. לוחמים שקופים עם פציעות שקופות אבל יש לנו פרק ענק ומשמעותי לספר. פרק שלא סופר. זה פרק מלא עוצמות, מלא טוב, מלא תעצומות נפש ואהבת רעים, רק עם מנצח קובר את מתיו בכבוד".
הכתיבה נעשתה בזהירות, כדי לא לפגוע בכבודם של הנופלים ובביטחון המידע: "הכנסתי שינויים מכוונים, ונמנעתי מירידה לפרטים, הדברים שכתבתי לא נועדו לשקף את סדר הטיפול בחלל, אלא לפתוח צוהר לחוויה הנפשית שחווינו בחדרי הטיפול בשורה".
את ההקדמה לספר הוא מסיים בתודות מרגשות, לאנשים שליוו אותו במסע הזה: "תודה לחבריי לפלוגה - לוחמי הנפש, על ה'ביחד' הנדיר שלנו בתקופה הקשה של המלחמה וגם אחרי השחרור. תודה לסילוונה - קצינת החוסן של הגדוד, תודה לאבי - המ"פ האהוב שלנו, תודה לגיל - המג"ד המיוחד של גדוד המאנ"ח המטכ"לי ותודה עצומה לזיוה - אשתי היקרה והאהובה, היא זו שבזכותה אני אף פעם לא 'לבד'... יודעת מה שאיש לא יודע... לה אני חייב הכל".
הרב קרמר מדגיש גם את העוצמות בטיפול בחללים. "כשאני חושב על עבודת הקודש שעשינו במלחמה, על הנשמות, הזכות והטהורות של אותם קדושים שבהם טיפלנו, כמו הכהנים בבית המקדש שעסקו בעבודת הקרבנות ובעבודת הקודש כולה, בעיני רוחי אני רואה את חדרי האנ"ח כ"מזבח העולה" או כ פנים ההיכל - "מזבח הקטורת", ואת חדרי ההכנה לקבורה כ"קודש הקדשים" אליו נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה בבגדי לבן".
במקום אחר הוא הוסיף: "אני מרגיש בתוכי עוצמות גדולות. עוצמות שלא הכרתי. התרוממות רוח שקשה להסביר. המחשבה על גודל השליחות. הידיעה שאני חלק מדבר גדול. הזכות להיות במקום שצריך. ההימצאות בזמן ממושך בפתח השער בין החיים והמתים. המחשבה על הנשמות של כל החללים שבהם טיפלתי, הצופות והמצפות. ההפנמה החד משמעית שהמאנ"ח הוא שער גן עדן למרות שיש מתעקשים להרגיש בשערי הגהנום "