לוסי אהריש לא עוררה סערה בגלל אמירה מלפני עשור. התגובה שלה לבוחרי נתניהו בשנת 2015 נאמרה אז, נידונה אז ונשפטה אז.
הזעם הציבורי שהתפרץ השבוע נובע ממקום אחר לגמרי. מונולוג תקיף, חד וברור, שבמרכזו המשפט "הערבים ינהרו לקלפיות אינשאללה". זו לא פליטת פה ולא חוסר רגישות רגעי, אלא מסר פוליטי של קמפיין בחירות מובהק שנאמר מעל במה תקשורתית ומכוון כלפי ציבור שלם, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הביטחוני, ההיסטורי והלאומי שבו חיים אזרחי ישראל.
הכאב הגדול בסיפור של לוסי אהריש הוא לא עצם הביקורת. ביקורת היא לגיטימית. הכאב הוא שלכאורה היו לה כל הנתונים להיות גשר. אישה ערבייה אזרחית ישראלית, דוברת עברית רהוטה, שעבדה בלב התקשורת הישראלית וזכתה לאהדה רחבה בציבור היהודי ואפילו נשואה ליהודי. אלא שכבר זמן רב מה שהיא עושה אינו עיתונות. היא מנצלת שוב ושוב את הבמה כדי להעביר מסרים אידיאולוגיים טעונים, כאלה שמציגים את היהודים כמדכאים ואת מדינת היהודים כאשמה אוטומטית, בלי מורכבות ובלי אחריות.
במקום להפנות זרקור פנימה ולבקר את הבעיות הקשות בחברה הערבית - אלימות, פשיעה, הסתה ותמיכה בטרור - היא בוחרת בדרך הקלה ומאשימה את מי שקל לה. את מדינת היהודים שבמקרה גם דמוקרטית. היא מתעלמת במודע מהעובדה הפשוטה שיהודים אינם חוששים מהשתתפות ערבית בבחירות מתוך גזענות, אלא מתוך מציאות ביטחונית מורכבת ומדממת שנמשכת כבר עשרות שנים.
החשש נובע מכך שבכנסת ישראל מכהנים חברי כנסת ערבים שתמכו בפומבי במחבלים, הצדיעו לרוצחים, ביקרו משפחות מחבלים וניסו שוב ושוב לערער על עצם הלגיטימיות של המדינה היהודית. זו אינה פנטזיה ולא דמיון פרנואידי. זו מציאות מתועדת. שום מנולוג נזעם ושום הטפה מוסרית לא יטאטאו את זה מתחת לשטיח.
לוסי אהריש רוצה שנאמין שהיהודים פשוט סתומים ולא מבינים מה היא מנסה לעשות. אבל הציבור מבין היטב. הוא מבין שמי שבאמת רוצה דו קיום בוחר לקדם דמויות שמחברות ולא כאלה שמעמיקות את הקרע. במקום לתת במה לאנשים כמו יוסף חדאד, ערבים ציונים שמשרתים, תורמים ומגנים בפומבי את הטרור, היא מעדיפה שוב ושוב להדהד את הקולות הרדיקליים ביותר משמאל.
במקום להיות גשר היא הופכת למחסום אטום. ובנוסף לכל זה היא גם מרשה לעצמה להטיף מוסר בכל הזדמנות. מי שהייתה בעבר סמל, מי שהשיאה משואה, מי שסיפרה בכאב אמיתי על פיגוע שבו נפגעה משפחתה ממחבלים, מפנה היום אצבע מאשימה כמעט בלעדית כלפי יהודים וכלפי מה שהיא מכנה גזענות, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה הבסיסית האם אפשר בכלל להיות גזען כלפי מי שמערערים על עצם זכות הקיום שלך.
ולא, לוסי אהריש גם לא צריכה ללמד אותנו מהי דמוקרטיה. אזרחי ישראל הערבים נהנים מזכויות אזרח מלאות, זכות בחירה, ייצוג בכנסת, חופש ביטוי, מערכת משפט, תקשורת חופשית ותקציבי מדינה. הרבה יותר ממה שמקבלים מיעוטים במדינות ערביות רבות. דמוקרטיה אינה מחייבת את הרוב היהודי לוותר על זכותו לפחד, להגן על עצמו ולומר בקול רם שיש קווים אדומים.
ביום שבו לוסי אהריש תבחר לעשות חשבון נפש אמיתי, להכיר במורכבות ולחדול מהשימוש הציני בפלטפורמה עיתונאית לצרכים אידיאולוגיים, אולי יהיה לה שוב מקום של כבוד. עד אז היא משאירה טעם צורב, מסר מפלג והתעקשות להמשיך ולהתקומם בלי להתנצל ובלי להבין מדוע הציבור כבר מזמן הפסיק להאמין לה.
הכותב הוא דוברו של יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן