במשך שמונה שנים, הארי מרקופולוס חי בגיהינום פרטי. הוא היה גאון מתמטי שזיהה את מה שאף אחד אחר לא רצה לראות: המספרים של ברני מיידוף, "הקוסם מוול סטריט", היו שקריים. מרקופולוס פנה לרשות לניירות ערך פעם אחר פעם עם הוכחות חותכות להונאה הגדולה בהיסטוריה, אבל העולם היה שיכור מכסף ומאופוריה, ואף אחד לא רצה להקשיב לרואה החשבון הממושקף שהורס את המסיבה. ההבנה הזו לא הפכה את מרקופולוס לגיבור, אלא לאדם רדוף. הוא החל להסתובב עם נשק, בדק כל בוקר את תחתית הרכב שלו מחשש למטען חבלה, ולא ישן בלילות. הוא למד בדרך הקשה את מה שאנחנו נוטים לשכוח: לראות את האמת כשכולם חיים בשקר, זו לא מתנה. זו קללה. זו בדידות תהומית.
בפרקים שאנחנו לומדים השבוע (ח'-כ"א), אנחנו פוגשים את ירמיהו ברגעים הכי מרקופולוסיים שלו. אנחנו רגילים לחשוב על נביאים כדמויות גדולות מהחיים, שעומדות בכיכר העיר ומוכיחות את העם בביטחון. אבל ירמיהו של הפרקים האלו הוא אדם שבור, נרדף, שמשלם מחיר אישי בלתי נתפס על הזכות המפוקפקת להיות האיש שידע יותר מדי.
הסדק הראשון לא מגיע מהמלך או מהבבלים, אלא מהבית. בפרק י"א, ירמיהו מגלה לתדהמתו שמי שקשרו קשר לרצוח אותו הם החברים מבית הכנסת, השכנים שלו, אנשי ענתות: "נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים" (י"א, יט). ירמיהו מבין שהמחיר הראשון של האמת הוא אובדן המשפחה והשייכות.
אבל זה לא נעצר שם. כדי להמחיש את החורבן המתקרב, הקב"ה הופך את חייו של ירמיהו למיצג אומנותי של בדידות. נאסר עליו להתחתן ולהביא ילדים: "לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ט"ז, ב), נאסר עליו לנחם אבלים, ונאסר עליו להשתתף בחתונות ושמחות. ירמיהו הופך למצורע חברתי. הוא האיש שאסור להזמין למסיבות, רואה השחורות.
נקודת השבירה מגיעה בפרק כ'. פשחור בן אימר, כהן מכובד ופקיד בכיר, לא מסתפק בחרמות. הוא מכה את ירמיהו ושם אותו ב"מהפכת" (מתקן עינויים) בשער המקדש. ברגע הזה, כשהוא מושפל וכאוב, ירמיהו כבר לא פונה לעם, אלא מטיח דברים קשים כלפי שמיים. "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל" (כ', ז). הוא טוען שה' פיתה אותו להיכנס לתפקיד הזה, מנע ממנו את הבחירה החופשית, ועכשיו נטש אותו לחטוף את המכות לבד.
ירמיהו מקבל החלטה רציונלית: להתפטר. "לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ" (כ', ט). די, אני רוצה חיים נורמליים. אני רוצה שקט. אבל אז מגיע המשפט שמגדיר את מהות הנבואה, ואולי את מהותה של כל אמת גדולה: "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (כ', ט).
ירמיהו מלמד אותנו שנביא אמת הוא לא עוד אדם שבחר בקריירה, הוא אדם שנכבש על ידי האמת. האמת אצלו היא לא רעיון אינטלקטואלי, אלא אש פיזיולוגית שבוערת בעצמות. הוא מקלל את היום שנולד בו: "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ" (כ', יד), אבל שלא כאיוב שקילל את יומו בגלל הבנאליות של הסבל, ירמיהו מקלל את יומו בגלל שהוא יודע שהוא לא מסוגל לשתוק, גם כששתיקה הייתה מצילה את חייו.
הלימוד של ספר ירמיהו הוא גם הזמנה להביט מעבר לנבואות החורבן הלאומיות, אל הטרגדיה האישית של ירמיהו הנביא. זה צוהר למנהיגות מסוג קצת שונה, מנהיגות שלא נמדדת בכריזמה או בהצלחה, שלא מחפשת כסף כח וכבוד, אלא מוכנה להיות מנודה, שנואה ובודדה, ועדיין לקום בבוקר ולעשות את הדבר הנכון, פשוט כי האש בוערת בעצמות ולא משאירה שום ברירה אחרת.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מירמיהו ח' עד ירמיהו כ"א.