אחרי 565 ימי מילואים כמפקד גדוד (מג"ד) פעיל בחטיבה מתמרנת, כשאני רואה את העומס ואת המשימה הקדושה שאנחנו נושאים בגאווה ובמאמץ, אין לי צורך בהסברים על דחיפות הצורך בעשיית תיקון ושינוי.
הצורך הוא קיומי, הוא צורב, והוא נוכח בכל סבב מילואים, בחזית ובבית, ובכל דיון חברתי באזרחות.
אך דווקא מתוך עומק השטח, מול המורכבות הישראלית המדממת, אני מבקש להציב סימן שאלה אל מול הנטייה האנושית כל כך, והמסוכנת כל כך, לבחור בפתרונות של "זבנג וגמרנו", של "הכול או כלום". אם ברצוננו להמשיך לריב על "מי יותר צודק", נוכל לעשות זאת עוד שנים רבות. אבל אם המטרה שלנו היא לפתור את הבעיה השורשית של אי גיוס הציבור החרדי, אנחנו חייבים להחליף את שפת ההתנגשות בשפת השותפות.
חשוב לומר ביושר: דעתי ברורה, ישרה, ואני מאמין בה וחי אותה בגאון.
השירות במדינת ישראל ובצבא ההגנה לישראל הוא לא רק חובה אזרחית, הוא צו מוסרי, ערכי ותורני.
לצד ההערכה הבלתי מסויגת ללימוד התורה, ולהבנה הברורה שלימוד התורה במדינת ישראל הוא נשמת אפינו, כולנו רוצים לראות את אחינו החרדים נושאים גם בנטל הצבאי.
השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא, איך מגיעים ליעד?
הכוח מול השותפות
קיימות שתי דרכים על השולחן. הדרך הראשונה היא דרך ההתנגחות, להכריז ש"הם חייבים להתגייס עכשיו", להטיל סנקציות דרקוניות ולהיכנס לאירוע בכל הכוח. להבנתי, זו הדרך המהירה ביותר להבטיח שאף חרדי לא יתגייס. ברגע שנהפוך את הגיוס למלחמת מצווה דתית כנגד עולם התורה, נגרום גם למתונים ביותר שבציבור החרדי להתבצר בעמדותיהם.
הדרך השנייה, והנכונה בעיניי, היא דרך האחריות. זו הדרך שמציע חוק הגיוס הנוכחי שמובילה הממשלה. זהו תהליך ארוך, יסודי ורציני. הוא לא מתחיל בסנקציות אלימות, אלא בבניית תשתית, הקמת מנהלת ייעודית שתלווה את המתגייסים, קביעת יעדים מדידים והדרגתיים, מחמשת אלפים ועד לשמונה עשרה אלף מתגייסים. על פי היעדים של החוק הנוכחי, בתוך חמש שנים חמישים אחוזים מכל מחזור גיוס בציבור החרדי יתגייסו לצה"ל. עצם ההסכמה לחוק מצד נציגי הציבור החרדי היא שינוי חברתי עמוק בעולם החרדי, ויש בתוכו רבים שרוצים להיות שותפים.
המנהיגות שבין הטקטיקה לאסטרטגיה
כמפקד וכמחנך, אני יודע שלפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה ביותר. חוק הגיוס הנוכחי הוא בשורה אחרי 75 שנה של קיפאון. הוא לא מושלם, והוא דורש אורך רוח, אבל הוא מייצר תנועה לכיוון הנכון. הוא בוחר לרתום את הציבור החרדי במקום להילחם בו.
אני קורא לחבריי שחולקים עליי וחושבים שהחוק אינו מוצלח. אל תטעו, המחלוקת בינינו אינה על המהות. כולנו מאמינים שכל עם ישראל צריך להיות שותף בלחימה. המחלוקת היא על הדרך.
אני בוחר בתהליך אחראי שיביא בסופו של יום לגיוס משמעותי של כמעט כולם, על פני הצהרות לוחמניות שישאירו אותנו צודקים, אבל לבד בשדה הקרב.
אני לא נאיבי. החרדים ככלל, לפחות הזרם המרכזי, לא בטוח שישנו את האידאולוגיה שלהם מקצה לקצה ורק רוצים להתגייס. אבל גם הם מבינים שמשהו השתנה, ובחלק מהמקומות יש רצון, או ניצנים של רצון, להתגייס. יש גם בחוק הזה סנקציות לא מבוטלות, והוא לא בנוי רק על רצון טוב. בסופו של דבר, מעולם לא נחקק חוק שתפקידו להישען על רצון טוב בלבד. חוק נועד לייצר מציאות של מחויבות שאליה צריך להתיישר.
אני לא בטוח במאה אחוז שזה יצליח, אבל בעיניי זה נראה ניסיון ראוי ובכיוון הנכון.
אחרי מאות ימי מילואים, אני גאה לתמוך בתהליך הזה. לא מתוך ויתור, אלא מתוך הבנה שרק בהסכמה ובשותפות נבטיח את עתידנו כאן.