לקראת חתימת פרשת יתרו, אחר המעמד הרם ונישא בהר סיני בו ניתנה תורה לישראל, אומר משה לעם ישראל: 'אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹקים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ'. משה מזרז את ישראל. אומר המכילתא, להודיע חכמתו של משה, היאך היה עומד ומפייס אותם האלפים והרבבות. כדברי שלמה בקהלת 'החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים' [ז,יט].
'כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם' - אומר רש"י, בשביל לגדל אתכם בא האלקים. לגדל אתכם בעולם, כך שיצא לכם שם באומות העולם שהוא בכבודו נגלה עליכם. מטרה ראשונה. ומטרה שניה, 'בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ', זה בשת פנים. סימן טוב באדם שהוא ביישן. כי מידת הבושת מביאה לידי יראת חטא.
אך הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שהכוונה במילים 'לנסות אתכם', אינה לרומם על נס, אלא הכוונה לניסיון ממש. היינו, לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלקים. שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו. ו[מעתה] לא תפרד נפשכם ממנה לעולם. וכן למען תהיה יראתו על פניכם, בראותכם כי הוא לבדו האלקים בשמים ובארץ, ותיראו ממנו יראה גדולה. לחלופין, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת, ולא תחטאו מיראתכם ממנה.
ומוסיף הרמב"ן ומביא מדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים', שמטרת כל מה שראו העם במעמד מתן תורה, הינו כדי שישראל יעמדו בעתיד בניסיונות שמבקש ה' להעמידם בהם. ומביא כדוגמה, כאשר ישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם [בהר-סיני], לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ובכך ממשיך הרמב"ן, הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו, ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון ניסיון.
ואולי אין סתירה בין שני הפרושים, והאחד מוסיף על משנהו. שהרי ודאי רומם ה' את ישראל על נס במעמד קבלת התורה ובו זמנית הכינם המעמד לכך שבעתיד יעמדו בניסיונות הכפירה, בהם יעמידם בורא-עולם.
כך או כך, מיד לאחר דברי משה אל העם, 'מֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹקים'. אומר רש"י על פי המכילתא, ניגש הוא לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן וערפל. חושך מבחוץ, ענן מבפנים, ערפל לפני ולפנים. אומר המשך-חכמה, שישנן שלש מחיצות: המורגשות, המוחשות והמדמה. ונבואת משה הייתה באספקלריה מאירה . היינו, בלי צורך בכח המדמה.
אומר בעל המרכבת משנה, שמשה-רבנו נכנס למקום שאין רשות למלאכי השרת להיכנס לשם, והוא כנגד מקום קדשי הקדשים. כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, הם הכניסוהו לפני ולפנים להבין את רזי התורה. אומר בעל-הטורים בשם פרקי דרבי אליעזר, שאמנם כמנהיג ידע משה לחזק את העם, אך מרוב ענוותנותו לא ניגש מרצונו אל הערפל, אל עב הענן, אלא המלאכים, מיכאל וגבריאל, אחזוהו בשתי ידיו והגישוהו אל השכינה שלא ברצונו. ומשניגש ונכנס לפני ולפנים, אומר ה' למשה את המסר המיוחד ביותר לעם ישראל: 'כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י-יִשְׂרָאֵ֑ל, אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם'. ואשר על כן, לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם'.
'כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י-יִשְׂרָאֵ֑ל' - בדומה לברכת כהנים בה נאמר 'כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [במדבר ו, כב] אָמוֹר לָהֶם ללא כל שינוי, אמור להם את הדברים ככתבם וכלשונם. כזוהי עבודת ה', אין בלתה ואין לשנותה.
במבט ראשון תמוה, כיצד העובדה שה' דיבר מן השמים, מהווה כשלעצמו נימוק והסבר מספיק לאיסור עבודה-זרה? ועוד קשה, נאמרת כאן שוב מצוות לא-תעשה של עבודה-זרה שממש זה עתה נאמרה בדיבר השני בעשרת הדברות, ככתוב: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. ולא עוד אלא שהיה זה אחד משני הדברות שנאמרו מפי הגבורה. למה אפוא דווקא דיבר זה נאמר בשנית. ובכלל מה מוסיף מסר זה למעמד הרם ונישא של מתן תורה, בו זכו להשתתף. מעמד נשגב שכמוהו לא היה ולא יהיה. ואם לא די בכך, הרי מיד אחר כך ממשיך ה' בדיבורו אל משה, ואומר לו להקים מזבח.
מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ. בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י, אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ'. ולכאורה קשה, מה הקשר בין איסור עבודה-זרה להקמת מזבח. יתר על כן. הרי מזבח הוא חלק מכלי המשכן, ומקומו לכאורה בפרשת תרומה בה מפורטים המשכן וכליו. מה הטעם בהוספת מצות בנית המזבח, צורת הכבש, והפריטים הטכניים הנדרשים לבנייתו ודרך העלייה אליו. 'וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ןגָּזִ֑ית, כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ'׃ ומסיים ה' את הדיבור בחובת הצניעות הנדרשת מהעולה על כבש המזבח - 'וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו'.
לאור השאלות, דומה כי עלינו להתבונן בהן מתוך המעמד הרם שבני-ישראל נמצאים בו ברגעים אלו של מעמד הר סיני. רגעים בהם הגיעו הם לכושר ראייה רוחנית נעלה ביותר, העולה אף על כושר הראיה בו, בקריעת ים-סוף, שקראנו בשבת האחרונה, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי. על מעמד רם זה מעיד הקב"ה בעצמו: 'אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם'. אומר רש"י: יש הפרש, יש הבדל, בין מה שאדם רואה, למה שאחרים משיחים לו, [בין ראיה לשמיעה], שאז, פעמים שלבו חלוק מלהאמין. אך יתר על כן. הכתוב מעיד ש'כל העם רואים את הקולות'. מדרגה גבוהה בה חוש הראיה וחוש השמיעה הזדווגו והיו לחוש אחד.
בשעת מסירת הדברות כל אחד ואחת בעם חשו את גילוי השכינה, כשהם רואים איך הדברים היוצאים מפי הגבורה נחצבים בלוחות [מכילתא].
אחר קריעת ים סוף, הגיע העם למדרגה גבוהה של אמונה, ככתוב: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. אך עתה עם שלם עלה ממדרגת אמונה למדרגת ידיעה. כי היה הוא עד לידיעה ממשית למאורע היסודי של האומה הישראלית. מכאן והילך אומר הרב פנחס וולף, הגותנו וידיעתנו, לשוננו ואף דמיוננו, הינם תוצאה של מסורת [דיוקים]. הדיבר הראשון, 'אנכי ה'', ו'לא יהיה לך פסל וכל תמונה' נאמרו מפי הגבורה, ולכן מעצם המדרגה הגבוהה זו של ראיית ה' מדבר מהשמים, ברור שאין מקום לכל עשיית אלוהי כסף ואף לא אלוהי זהב. 'לא תעשון אתי', אין מקום לשום שניות ואין מקום להפוך אחד ממשרתיי לאליל, דוגמת הנצרות.
זהו מעין 'תקציר מנהלים' של עשרת הדברות שהם תקציר לכל תרי"ג מצוות. וכך הוא לשון הרמב"ן [ה']: צווה שיאמר להם [משה]: אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם, ואני הוא האדון בשמים ובארץ, אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב, כי אתי, אין לכם צורך אל עזר אחר. בעשרת הדברות הזהיר על איסור האמונה בפסל וכל תמונה, וכאן חזר והזהיר מן העשייה אותם, כעניין שנאמר 'ופסל ומצבה לא תקימו לכם' [ויקרא כו,א].
אך כאן בה מקום מזבח האדמה, וזאת בשל הצורך האמוני לחבר שמים וארץ. מזבח אדמה - תפקידו לחבר את האדמה, לחבר את הארציות אל הרוחניות. לכן עמד על האדמה עצמה, ולא על גבי עמודים תומכים או בסיס אחר. לא בכדי אומר רש"י: שבשעת חניית המסעות, היו ממלאים את חללו אדמה. כי 'אני הוא האדון בשמים ובארץ', כלשון הרמב"ן. על חיבור שמים וארץ עומד רש"י באומרו: כתוב אחד אומר: 'מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם', וכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי' [שמות יט,כ]? בָּא הַכָּתוּב הַשְּׁלִישִׁי וְהִכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם: 'מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ, וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה' [דברים ד,לו].
הוי אומר: כְּבוֹדוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְאִשּׁוֹ וּגְבוּרָתוֹ עַל הָאָרֶץ. ירושלים של מעלה כנגד ירושלים של מטה. תפקיד האדם להזכיר את שמו של הקב"ה ובכך לקדש את הארציות - 'בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ', כי בכך מקיימים ישראל את עצם מטרת קיומם עלי אדמות, 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. והחיבור נעשה על ידי מזבח אבנים, כי מטרת המזבח, אומר הרש"ר הירש, אינה להרס. יעודו של המזבח הוא קיום החיים, לכן לא בחרב המכשיר הרג ואלימות, יתקדש המזבח היהודי, אלא שלטון המשפט והחסד. לכן גם נסמכה פרשת דינים [פרשת משפטים] לפרשת מזבח. לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח [רש"י שמות כ"א א]. כי זהו החיבור האמיתי בין ארץ לשמים על פי תורה משמים. סמיכות זאת אינה רק סמיכות של מקום, אלא סמיכות גם בעצם תוכן הדברים.
כפי שאומרת הגמרא בשבת [י.], 'כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית', בהם ברא ה' וחיבר שמים וארץ. לכן כשמתבטל המזבח, מתבטלת הסנהדרין. כשמתבטל הקשר של האדם מלמטה לקונו מלמעלה, מתבטל גם הקשר מלמעלה למטה, ואין דנים דיני נפשות. [כדברי מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל ב'שיח שאול' עמ' רנא]. ומביא בעל ה'משך חכמה' את דברי הירושלמי [ביכורים ג,ג], אשר מדבריהם מחברים את אלהי הכסף והדיינים, באומרו, שדיין המתמנה בכסף אין עומדים מפניו וכו', והטלית שעליו כמרדעת של חמור. והוסיף, שדיין המתמנה בכסף, הוא מבוזה כל כך, עד שטליתו אינה חוצצת לעניין טבילה עד שיהא הרבב משני צדיה, שאין הוא מכובד כלל וכלל.
מזבח האבנים ולא מזבח ברזל, מסמל אפוא את ההבדל בין שלטון ומשפט המדינה המבוסס על הכח, לבין חיים יהודיים המבוססים על משפט וצדק המחברים ארץ לשמים, ארציות לרוחניות, מתוך ידיעה ש 'מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם'. הרמב"ן ז"ל כתב ונתן טעם בזה לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנוי להקב"ה כענין שכתוב [מלאכי א,ג] 'וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר'. ולכן הנה הוא מרוחק מן המזבח. ואומר רבנו בחיי, שהוא הנכון יותר מכל מה שנאמר בו.
דרך זו של עבודת ה' מחייבת ויכול שתתבצע רק בדרך של צניעות וענווה. ולכן, מחד 'לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית, כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ' ובנוסף, 'ְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו'. אומר הכלי יקר, הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה, עניני ענוה, והחרב עניינו גאוה כמו שנאמר 'ואשר חרב גאותך' [דברים לג,כט]. על כן, הנפת החרב מחללו. וחתם גדר הענוה במאמר הכתוב 'וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו'.
כי העלייה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאווה וגאון , ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום בו 'זִבְחֵי אֱלֹקים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' [תהלים נא,יט]. וכדברי המלבי"ם שם, שעיקר הזבח שירצה בו אלקים הוא 'רוח נשברה', היינו, שישבר האדם את רוחו הפנימי, שהרוח הוא המעלה את הציורים על הלב. שלא יצייר עוד ציורים רעים, רק ציורי חכמה ויראת ה'. וזה יקבל ה' כזבח.
אמר רבי אליעזר על מזבח האדמה, הוא מזבח הנחושת, שהמזבח מזיח - מסיר גזירות רעות. ומזין - שבזכות הקרבנות העולם ניזון. מחבב את ישראל על אביהם שבשמים, ומכפר על עונות שלהם [כתובות י,ב].
נמצאנו למדים שמיד אחר מתן תורה מעביר בורא-עולם מסר לישראל ביד עבדו נאמן ביתו, מהי תמצית עבודת הבורא וזאת על ידי הפנמת עצם מדרגת ידיעת ה' העוברת במסורת ישראל מאז מעמד הר-סיני, ומתוך כך נזכה לשמור חוקיך, ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם, מתוך צניעות וענווה הנלמדת ממזבח האדמה.
בתפילה שנזכה לבניינו ולבניין בית המקדש במהרה כשלצידו לשכת הגזית המחברים יחדיו שמים וארץ.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל