עבור גאולה רבי, הזיכרון החזק ביותר מגוש קטיף הוא החופש.
"זוכרת את עצמי רוב הזמן יחפה בחולות, ילדות מאושרת, תחושה של משפחה אחת גדולה", היא מספרת בערגה במסגרת פרויקט "דוקטיף" של מרכז קטיף. אבל עבורה, הכאב היה כפול: משפחתה עזבה את נווה דקלים שמונה שנים לפני הגירוש, מה שגרם לה לתחושת קרע מוקדמת. בקיץ תשס"ה, כרכזת נוער ביישוב עטרת, היא נאלצה להיפרד מהגוש פעם נוספת.
"זה לא הסוף": דברי החיזוק מהאוטובוס
ברגעים הקשים של הפינוי, כשהיא על האוטובוס, קיבלה גאולה שיחה מסבה, הרב ולדמן זצ"ל. "הוא אמר דברי חיזוק, שזה לא הסוף. שמדינת ישראל תמשיך לצמוח ויהיה טוב לעם ישראל", היא משחזרת. המילים הללו הפכו למצפן עבורה. שנתיים לאחר הגירוש נישאה לדודי, ואחרי תקופה בשדרות, השניים החליטו לקחת חלק במשימה חלוצית חדשה: הצטרפות לקיבוץ כרם שלום כחלק מגרעין דתי בתוך קהילה חילונית.
כשדוסית וחילונית נפגשות בבריכה
בכרם שלום גאולה גילתה שחיים משותפים דורשים למידת שפה חדשה. "תמיד הייתי אומרת לחברה: איך אומרים את זה ב'חילונית'? והיא הייתה שואלת: איך אומרים ב'דוסית"?'.
השיא הגיע סביב סוגיית הבריכה בקיבוץ. גאולה מתארת דיון נוקב וכנה על שעות רחצה נפרדות, שהסתיים בתובנה מעוררת מחשבה. "אחד החברים מצביע על בעלי ושואל: 'למה אני ואתה לא יכולים לשחות ביחד?'. הוא חשב שההפרדה היא בין דתיים לחילונים, ולא הבין שמדובר בהפרדה בין גברים לנשים". מבחינתה, זה היה שיעור לחיים. להבין שבנקודת הפתיחה אנחנו לא באמת מכירים אבל כשבאים עם נכונות להקשיב אז אפשר למצוא את החלקים שבהם אנחנו יכולים למצוא את המשותף, והם רבים מאוד".
סדרת "דוקטיף" - עוקבת אחרי דור ההמשך של בני גוש קטיף.
כל סרטון מלווה בריאיון אישי, מצולם במקום מגוריהם, ומבקש לגלות את הסיבות, הערכים והזיכרונות שהשפיעו על דרכם.
הסדרה הופקה ע"י מרכז מורשת גוש קטיף, ליום גוש קטיף במערכות החינוך.
הצטרפו לפעילויות של יום גוש קטיף במערכות החינוך.