ארבעה שינויים שיצילו את הדמוקרטיה

לו שיטת הבחירות הייתה מועמדת בשר ודם, ספק אם הייתה עוברת את אחוז החסימה. זהו מועמד עייף, שמבטיח יציבות אך מייצר כאוס.

במקום להצביע לאותה גברת בשינוי אדרת, הגיע הזמן להריץ מועמד חדש, שיטה מתוקנת. בטור זה אציג את ארבעת סעיפי ה“מצע" הקריטיים והפרקטיים ביותר לשינוי המצב, ואסביר כיצד ניתן להפוך אותם למציאות.

השינוי הראשון והמתבקש הוא הורדת גיל ההצבעה ל־16, צעד שכבר יושם בהצלחה במדינות דמוקרטיות כגון אוסטריה, ברזיל וארגנטינה. הצורך בשינוי זה נשען על ארבעה אדנים מרכזיים.

ראשית, עקרון הצדק. בני 16 עובדים, משלמים מיסים (מע"מ ולעיתים מס הכנסה, אם ההכנסה גבוהה), ונושאים באחריות פלילית. מניעת זכות ההצבעה מהם יוצרת מצב לא מוסרי של “חובות ללא זכויות" ומיסוי ללא ייצוג.

שנית, ההכרה בכשירותם. המדינה כבר סומכת על שיקול דעתם של בני 16 בנושאים הרי גורל, היא מתירה להם לנהוג, קבעה את גיל ההסכמה, מאפשרת להם לנשור מלימודים ואף להצביע בבחירות לרשויות המקומיות מגיל 17. אם הם בוגרים דיים לכל אלו, הם בוגרים דיים לבחור לכנסת.

שלישית, כוחו של ההרגל. מחקרים מצביעים על תופעה ברורה של עיצוב הרגלים. אזרח שמממש את זכותו בבחירות הראשונות שלו נוטה, סטטיסטית, להפוך ל“מצביע לכל החיים". גיל 16, כאשר הנער נמצא במסגרת בית ספרית יציבה הכוללת שיעורי אזרחות, הוא זמן אידיאלי לקבע את ההרגל הדמוקרטי הזה. לעומת זאת, דחיית ההצבעה לגיל 18, תקופה כאוטית של גיוס לצבא, שירות לאומי או יציאה לעבודה, מובילה רבים לוותר על הפעם הראשונה ועלולה ליצור דור של אזרחים אדישים.

ורביעית, העתיד הוא שלהם. הצעירים הם בעלי המניות הגדולים ביותר בחברה הישראלית, פשוט משום שהם אלו שיחיו כאן הכי הרבה זמן. ההחלטות שמתקבלות כיום בנושאי משבר האקלים, הטיפול בגרעון ובחוב הלאומי, או עתיד הפנסיות, הן החלטות שיעצבו את המציאות שלהם. למנוע מהם להשפיע על הנושאים הללו הוא עוול של ממש. מי שיישא בתוצאות חייב להיות שותף בקבלת ההחלטות.

מול ההצעה עולים, באופן טבעי, חששות בדבר מוכנותם של בני הנוער. יש החוששים מהצבעה אימפולסיבית המונעת מ“טיקטוק" ומטרנדים חולפים במקום ממהות, ויש המזהירים מפני תופעת “הקול הכפול", העתקה עיוורת של הצבעת ההורים. אך האמת היא שחינוך הוא המפתח. דווקא המסגרת הבית ספרית מאפשרת לנטרל את ה“טרנדים" וללמד ניתוח מעמיק של מצע ומדיניות. בנוסף, החשאיות בקלפי מבטיחה, בכל גיל, הגנה מפני לחץ הורי או סביבתי.

גם הטענה המשווה בין איסור על קניית אלכוהול וחתימה על חוזים לבין זכות הבחירה מחמיצה את הנקודה העיקרית. נכון, ישנן מגבלות על קטינים, אך אם נער נושא בנטל החובות האזרחיות ומושפע ישירות ממדיניות הממשלה, החל ממערכת החינוך ועד לביטחון האישי, שלילת זכותו להשפיע הופכת לבלתי סבירה. אם הם בוגרים לחובות, הם בוגרים להכרעות.

גם מי שמתקשה לעכל את הרעיון של הצבעה בגיל 16 מוכרח להודות שגיל 17 הוא נקודת הסכמה מתבקשת. ההוכחה לכך כבר קיימת בשטח. בבחירות לרשויות המקומיות ניתנת זכות ההצבעה לבני 17, והשמיים לא נפלו. הרשויות מתפקדות, אין כאוס ברחובות, והדמוקרטיה המקומית רק הרוויחה. אם זה עובד בבית, זה יעבוד גם בכנסת.

השינוי השני מתמקד בתיקון עיוות הייצוג, הורדת אחוז החסימה ל“אחוז טבעי", כלומר מנדט אחד בלבד, בדיוק כפי שנעשה בהולנד. הסיבה לכך פשוטה ונעוצה בעקרון שלפיו “כל קול קובע". הפרלמנט במדינה דמוקרטית אמור לשמש כראי של העם על כל גווניו. אם די אזרחים בוחרים להתאגד סביב דגל של זכויות בעלי חיים או זכויות גמלאים, הדמוקרטיה מחייבת שיהיה להם נציג במשכן שיצעק את צעקתם. כיום אחוז החסימה מכריח בוחרים רבים לבחור ביצורי כלאיים שאינם מייצגים בהכרח את עמדתם, רק כדי להכניס נציג לכנסת.

מעבר לצדק הייצוגי, יש כאן גם תועלת מערכתית של פיקוח הדדי. ריבוי מפלגות קטנות ועצמאיות מקשה על המפלגות הגדולות “לגנוב את המדינה" או להעביר חוקים דורסניים במחשכים. דווקא נוכחותם של נציגים נישתיים, שאינם מחויבים למשמעת קואליציונית רחבה, מייצרת כלבי שמירה אפקטיביים.

נהוג לחשוב שאחוז חסימה גבוה הוא ערובה ליציבות שלטונית ולמניעת סחטנות פוליטית, אך הניסיון הישראלי מוכיח שזוהי אשליה. הטיעון בדבר “קושי בהרכבת קואליציה" ו“בחירות תכופות" הופרך לחלוטין ברצף חסר התקדים של חמש מערכות בחירות בשלוש שנים, כאוס שהתרחש דווקא תחת אחוז החסימה הקיים. באשר לחשש מכוחן המופרז של מפלגות קטנות, המציאות הפוליטית סיפקה לנו דוגמה קיצונית הפוכה. הרי דווקא תחת אחוז החסימה הגבוה הנוכחי קיבלנו ראש ממשלה שכיהן עם שישה מנדטים בלבד. עובדה זו מוכיחה כי כוחו של המיעוט הוא פונקציה של המבנה הקואליציוני ולא של גובה הרף, ולכן אחוז החסימה הגבוה נכשל גם במטרותיו המוצהרות.

השינוי השלישי הוא הגדלת הכנסת ל־350 חברים. זה נשמע דרמטי, אך זוהי חזרה לפרופורציות שפויות. ב־1948 כל חבר כנסת ייצג כ־7,200 אזרחים. כיום כל ח"כ אחראי לכ־83,000 איש. היחס הבלתי אפשרי הזה הוא שגורם לתחושת הניתוק ולכך שהח"כים נתפסים כ“יחידי סגולה" נדירים. המעבר ליחס של נציג אחד לכל 30 אלף אזרחים, בדומה לשוודיה, הוא צעד מתבקש לתיקון המערכת.

המשמעות המעשית עצומה. ראשית, בוועדות הכנסת. כיום, לאחר ניכוי השרים וסגניהם, נותרים מעט מדי ח"כים לעבודה פרלמנטרית שוטפת, מה שמוביל לפיקוח שטחי. שנית, בעצמאות. תוספת של מאות ח"כים מן השורה, שאינם כבולים לכיסא בממשלה, תאפשר לראשונה פיקוח הדוק ואמיתי על הרשות המבצעת. ולבסוף, בייצוג. רק כנסת גדולה תוכל להכיל את הפסיפס הישראלי המלא, כולל פריפריה ומיעוטים, שכיום נדחקים החוצה בשל מחסור בכיסאות.

נגד הגדלת הכנסת נשמעות שתי טענות מרכזיות, שזה יקר ושזה יתקע את המערכת. לטענה בדבר “בזבוז כספי ציבור" יש פתרון פשוט, הפחתת שכר הח"כים בתמורה להוספת תקנים. מעבר לכך, דמוקרטיה איכותית עולה כסף, ואני מוכן לשלם מעט יותר מיסים כדי לקבל נבחרים שעובדים בשבילי ולא רק שורדים פוליטית.

באשר לטענה שפרלמנט גדול יוביל לדיונים ארוכים ולקושי בקבלת החלטות, התשובה היא, מצוין. הבעיה של הכנסת כיום אינה מחסור בחוקים, אלא עודף חקיקה פופוליסטית ומהירה מדי. מנגנון שיקשה על העברת חוקים ויחייב דיונים מעמיקים יותר הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. וברגעי האמת אני סומך על הקואליציה שתדע לגייס את הרוב הדרוש גם בפרלמנט של 350 חברים.

אינני מתעקש על המספר 350 דווקא. המטרה אינה לנפח את המנגנון, אלא להתאים אותו למציאות. גם אם לדעתכם 350 זה יותר מדי, אי אפשר להתווכח עם הצורך הדחוף להגדיל את מספר חברי הפרלמנט כדי להקטין את יחס הייצוג המעוות. מדינה של עשרה מיליון אזרחים אינה יכולה להיות מנוהלת בידי אותו מספר נציגים שניהל מדינה של 600 אלף.

השינוי הרביעי והאחרון הוא הקשחת “החוק הנורווגי" ואימוץ המודל הצרפתי, הגרסה הנוקשה ביותר של הפרדת הרשויות, בדומה לנעשה גם בהולנד ובנורווגיה. על פי מודל זה הכלל חד וברור, כרטיס בכיוון אחד. חבר כנסת שמתמנה לשר חייב להתפטר מיידית מהכנסת, ואם יפוטר או יתפטר מהממשלה, דרכו חזרה למשכן חסומה. הוא מובטל כעת.

שינוי זה הכרחי משלוש סיבות. ראשית, הפרדת רשויות אמיתית. יש לשים סוף לאבסורד שבו שר מצביע על התקציב של משרדו שלו. הפרלמנט חייב לשרת את הציבור, לא את הממשלה. שנית, מקצועיות. תפקיד שר ותפקיד ח"כ הם שתי משרות מלאות סביב השעון. הניסיון לאחוז בשני הכובעים מוביל להזנחת עבודת הכנסת ולהותרת הוועדות יתומות. ושלישית, עצמאות. במודל הישראלי הנוכחי הח"כ המחליף חי בחרדה מתמדת שמא השר יחזור וידיח אותו, ולכן הוא הופך ל“בובה" של השר. במודל של אל־חזור הח"כ החדש נהנה מביטחון תעסוקתי ומעצמאות מלאה לפעול לפי מצפונו, ללא מורא.

יש הטוענים כי המודל הצרפתי יחליש את השרים, שכן החשש מפיטורים ללא דרך חזרה לכנסת יגרום להם להתקפל בפני ראש הממשלה. אולם הטענה שביטחון תעסוקתי הוא שיוצר עמוד שדרה היא אשליה. עמוד השדרה של שר מגיע מהמפלגה שעומדת מאחוריו. במשטר קואליציוני ראש הממשלה אינו יכול לפטר שרים כלאחר יד מבלי להסתכן בפירוק הממשלה כולה. כל עוד לשר יש מפלגה חזקה מאחוריו, שיכולה לאיים בהפלת השלטון, מעמדו איתן ועצמאי, בין אם מחכה לו כיסא בכנסת ובין אם לאו.

לסיכום, התוכנית להבראת המערכת הפוליטית נשענת על ארבעה עוגנים פשוטים אך הכרחיים.

הורדת גיל ההצבעה, המדינה משפיעה על נערים, אין סיבה שהנערים לא ישפיעו על המדינה.

הורדת אחוז החסימה, חסימת כניסה לפרלמנט מאדם שיש לו מספיק תומכים אינה הוגנת ואינה דמוקרטית, וכפי שהוכח, היא יוצרת פלונטר פוליטי.

הגדלת הכנסת, המציאות שבה נציג אחד אמור לשרת כ־90 אלף אזרחים היא מעוותת. לציבור הישראלי מגיע ייצוג רחב ומגוון יותר.

אימוץ המודל הצרפתי, הלקח המרכזי של השנים האחרונות הוא החובה לייצר הפרדת רשויות אמיתית ובלתי תלויה.

וינסטון צ'רצ'יל טען כי הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר, חוץ מכל האחרות שנוסו. נדמה שהמנגנון הישראלי לקח את החלק הראשון של המשפט ברצינות רבה מדי. בפעם הבאה שתצאו להצביע, זכרו, זה לא חייב להיות כך. אפשר לשנות.