הרבה כוסות יש בעולם. חלקן ריקות, חלקן מלאות, רובן חצויות. יש שעבורם כוס חצויה היא כוס ריקה עם שאריות של טוב, ויש שעבורם כוס חצויה היא כוס טובה שקצת ריק לה, וזה זמני והיא עוד תתמלא.
בכל ימות השנה אני משתדל להשתייך לקבוצה השנייה. היום במיוחד. היום הזה אני מלא בגאווה.
גאה להיות ציוני דתי.
גאה להשתייך למגזר שכשחבורת בריונים מחליטה להחרים מישהי בגלל הדעות שלה, הוא יוצא נגדם בלי קשר לשאלה האם הוא מסכים איתה.
גאה להשתייך למגזר שכשגורמים עלומי שם מפרסמים בעלוני המגזר מודעות מטנפות ומביישות על מישהי שחטאה המרכזי הוא שהדעות שעליהן היא נאבקת שונות מהדעות שלהם, הוא מסתייג ונגעל מהם.
גאה להשתייך למגזר שהסיפור על קמצא ובר קמצא אינו רק פרק ב"כה עשו חכמינו", אלא מצפן ערכי.
גאה להשתייך למגזר שהרעיון של "המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" אינו רק דבר תורה נאה על יהודה ותמר.
גאה להשתייך למגזר שנלחם בסתימת פיות.
גאה להשתייך למגזר שמגיף את חלונותיו בפני רוח רעה שנושבת ברחובותינו, רוח של החרמה ונידוי של כל מי שלא בא לנו בטוב.
גאה בכל אחד שעיקם את האף כשראה את המודעות האלו. גאה בכל אחד שגם אם לא הסכים עם נעה מבורך, נלחם באלו שסתמו לה את הפה, ובמיוחד גאה בקלמן ליבסקינד, שמקיים בהידור כמעט כל שבוע את הפסוק, "לא תגורו מפני איש - כי המשפט לא-לוהים הוא".
גאה, ויודע שיש עוד הרבה מאוד לתקן. ומתפלל שנמשיך ונעצים את היושר, הרגישות והאנושיות האלו, כלפי עצמנו פנימה, כלפי אחינו החרדים, כלפי אחינו החילונים, וכלפי כל אחד באשר הוא. ובסוף הטוב ינצח.