בכל בוקר כשאני פותחת את דלת ביתי מחכה ליד הדלת עיתון "הארץ". כן, כן זו עובדה שלא אוכל להכחיש ובכל תחקיר שמישהו יבקש לעשות עליי איאלץ להודות באמת הזו.
רק לפני שאתם רצים לפרסם את מסקנותיכם עליי ועל בני ביתי שימו לב מה קורה לכם ברגע הזה, ברווח שבין העובדה לפרשנות - וממנה במהירות רבה לרגש שעולה - והתגובה והמסקנות שלכם על מי אני, מה השקפותיי בנושאים שונים שמעסיקים את כולנו בימים אלה, באיזו מפלגה תמכתי בעבר ובמי אני תומכת היום, ומכאן ברור כמובן האם אני נכנסת למגירה הדמיונית והפלגנית של ימין או שמאל.
אז אם עיתון הארץ במפתן דלתי מבלבל אתכם עם מה שאתם יודעים עליי, זה ממש מובן, כי גם מחלק העיתונים שלנו מתבלבל בין ימין לשמאל ומקפיד להשאיר את העיתון ליד דלתנו שנמצאת בצד השמאלי בחדר המדרגות, ולא ליד שכנינו האהובים, מנויי "הארץ", שנכנסים לביתם מהצד הימני.
אני מודה להשי"ת על הזכות לגור בתל אביב כשבדלת ממול גרים שכנים אהובים שחלקנו איתם את הממד לאורך כל המלחמה, ואפילו שבדעותינו אנחנו חלוקים כמעט על כל דבר, אבל ברור לנו שנמשיך להתעקש ולחפש את המשותף כדי שנוכל לחיות פה יחד בשלום ולנצח!
אמתי הגיבור שלנו כשיצא מפתח הדלת ראה גם הוא את עיתון "הארץ" ועוד דברים רבים שהיו מנוגדים לאמונתו ולהשקפת עולמנו, אבל הוא לא ראה באחר איום על קיומו אלא הזדמנות ללמידה והתחדשות מתוך עוצמה ובטחון בדרכה של תורה.
המחשבה על השכנים שלי היום (ויש לי עוד הרבה מאוד סיפורי שכנים, אבל זה לפעם אחרת..) מחזירה אותי לשכנים הנפלאים שזכיתי לגדול לצידם בילדותי בקרית ארבע. רבים מהם עיצבו את מי שאני היום ואת השקפת עולמי בנושאים רבים. כשאני מקשיבה לרב ליאור שליט"א שהיה רב הקריה במשך שנים רבות, ושאת תורתו ספגתי בשנות הילדות והבגרות, אני מרגישה שחזרתי הביתה! ובמיוחד אני מתחזקת מדבריו גם בסוגיה שמעסיקה אותי מאוד, כשהוא יוצא בנחרצות נגד ההשתמטות החרדית ממלחמת מצווה וקובע שאין פטור מגיוס גם לבני ישיבה שלומדים.
גם בקרית ארבע, תתפלאו, אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת היו חילוקי דעות קשים על דרכי הפעולה שיחזקו את ההתיישבות ואת החיבור שלנו לארץ. אני זוכרת את ההורים האהובים שלי מנסים לגשר ולהתעקש על ההקשבה והכבוד בדרך שבה מנהלים מחלוקת.
אמא שגדלה בלב ליבה של חסידות גור ואבא שגדל בעדה החרדית במאה שערים.
אבא בספרו "האם יש סיכוי לאהבה" מתאר באריכות את הבחירה שלו לעזוב את מאה שערים ולהשתלב במפעל הציוני. הוא מתאר את שורשי החרדה בחברה החרדית בה הוא גדל (מציעה מאוד לכל מי שהנושא מעסיק אותו לקרוא את התובנות העמוקות של אבא בעניין).
בחרתי לשתף אתכם בקטע אחד משיחה ארוכה של אבא עם סבא יוסף: "אם כך" אמרתי "כפי שאתה טוען, שגם בארץ קיימת סכנה אמיתית שאנחנו נגרף לאבדון ולשואה רוחנית, הרי החרדה שלנו מפני החילוניים היא חרדה מוצדקת. ואתה אמרת שמתוך הגנה עצמית, אין ברירה גם לאדם בריא, אלא לפגוע בזולת".
"זה לא זולת!" הרים עלי אבא את קולו, תוך כדי שהוא דופק על השולחן בעוצמה. אבא נאנח עמוקות, קם ממקומו והחל להסתובב בחדר כחיה פצועה. "אתה אינך מבין?" זעק אבא והתחנן "אינך מבין שהיהודים האלה, המחללים את השבת, אינם זולת? אינך מבין שהם זה אנחנו? בשר מבשרנו? האם שמעת פעם שאדם בריא יכה בידו האחת את ידו השנייה?
האם איבדנו את היכולת לאהוב?
***
ובחזרה להווה ולסערה שעברה עלינו השבוע בעניין "שותפות לשירות".
יצאנו לדרך אחרי שההצעה לחוק הפטור מגיוס עברה בקריאה ראשונה, פניתי לחברתי היקרה ד''ר תהילה אליצור, המומה וכואבת מתחושת הבטחון שקרסה אצלי מול חבריי נציגי התורה הציונית בכנסת. איך יכול להיות שהם מבקשים לתמוך בחוק שפוטר ציבור שלם מחובת ההשתתפות במלחמת מצווה? שאלתי שוב ושוב. אני בשר מבשרה של החברה החרדית, מאמינה בה מאד, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה לוותר עליה, לא מוכנה לתת לחרדה ולכפיה של ההנהגה לנצח, ויודעת שהתרומה שלהם לצה"ל ולמדינה תהיה אדירה ברגע שישתחרר הפקק.
משיחת הטלפון הזו תהילה התחילה להניע את הקמת הפורום של שותפות לשרות, שאני גאה להיות חלק מצוות ההובלה שלו ושגדל לאלפי נשים שמאמינות בתורה שמחברת ארץ ושמיים. בכניסה לפורום לא עמדה שום סלקטורית ששאלה את הנשים איזו קואליציה ימנית הן מעדיפות, וגם לא מה דעתן על עילת הסבירות. המכנה המשותף שלנו חד וברור: שותפות ציונית ותורנית, בעלים ובנים שמשרתים מאות ימים בחוד החנית של צבאנו הקודש במלחמה, והאמונה בקדושת תורת ישראל, עם ישראל, בארץ ישראל. מה שמניע אותנו הוא אך ורק לקיים את תורת ישראל כהלכתה, לא לוותר על שותפות אמיתית של כל חלקי עם ישראל ( השכנים שלי מתל אביב והמשפחה שלי מגור וממאה שערים), ולדאוג שיהיה לנו צבא שיגן על ארץ ישראל. רק זה!!!
זו התורה הציונית הערכית שבשמה יצא בני אהובי אמתי למלחמת המצווה ממנה לא שב.
רבות כבר נכתב השבוע על הפורום שלנו ואני מקווה שהאמת מתגלה ותמשיך להתבהר מתוך שיח ישיר באהבה ובכבוד. ב"ה מודה על הזכות להיות חלק מתנועה של עשייה לשם שמיים בעומק, בענייניות ובנקיות.
ומתפללת שנזכור שכולנו חלק מגוף אחד שמבקש להתחזק כשיד אחת שומרת ומכבדת את היד השניה, כדי שחלילה מרוב חשדנות בכשרים לא נלקה בגופנו.
כשעמדתי ליד מיטתו של אבי בשעותיו האחרונות הוא אמר לי בשארית כוחותיו - 'אני נפרד מהעולם הזה בידיעה ברורה ש-יש! יש סיכוי לאהבה'
נאחזת במילים של אבא ובאמונה הברורה ומתעקשת יחד אתו על היש. בע"ה יש סיכוי לאהבה!