אנחנו רק בתחילת פברואר 2026, והמספרים נוראיים. רק אתמול נרצחו בדם קר עוד שלושה צעירים ומאז תחילת השנה נרצחו 37 בני אדם בחברה הערבית. נרצח ליום.
שנת 2025, שהסתיימה לפני רגע, הייתה הקטלנית ביותר בתולדות המדינה עם 252 נרצחים - מספר בלתי נתפס ששם את המגזר הערבי בישראל בשורה אחת עם מדינות כמו מקסיקו וקולומביה בשיעורי הרצח.
אבל בישראל, הסטטיסטיקה הזו נתקלת בחומת אדישות, ובעבור רבים מהישראלים זו "בעיה של ערבים" שמעניינת אולי כמה "שמאלנים". אבל האדישות הזו היא טעות אסטרטגית ומוסרית ממדרגה ראשונה, והיא מסוכנת פי כמה כשהיא מגיעה ממי שרוממות ה"משילות" וה"ריבונות" בגרונו.
מי שחושב שאלימות המשתוללת בערים הערביות היא "בעיה שלהם", מפקיר למעשה את הריבונות הישראלית בחלקים משמעותיים של ישראל. אי אפשר לקיים "מדינה בתוך מדינה". אי אפשר לקיים מערב פרוע בגליל (שם התרחשו כ-42% ממקרי הרצח אשתקד) ולצפות שמדינת ישראל תישאר מדינת חוק בטוחה במרכז. ואקום שלטוני לא יעצר בגבול המוניציפלי של כפר קאסם על סיפו של גוש דן.
ההשלכות של הגישה הזו הן איום ביטחוני ישיר על אזרחי ישראל כולם. הנשק הבלתי חוקי שמשמש היום לחיסול חשבונות בין חמולות, עלול להיות מופנה מחר נגד כוחות הביטחון או אזרחים בערי ישראל. גרוע מכך: ארגוני הפשיעה שצמחו בחסות ההזנחה הזו כבר אינם מסתפקים ב"גביית חובות" פנימית. הם משתלטים על מכרזי מדינה, סוחטים באיומי "פרוטקשן" קבלנים בכל הארץ וחקלאים יהודים בנגב ובצפון, משפיעים על הביטחון ועל יוקר המחיה לכולנו.
כאשר משטרת ישראל מצליחה לפענח רק כ-15% ממקרי הרצח בחברה הערבית, היא משדרת חולשה. וחולשה במזרח התיכון היא הזמנה לתקיפה. כושר ההרתעה של המשטרה שנשחק מול משפחות פשע בג'לג'וליה, לא יחזור פתאום כבמטה קסם מול עבריינות בנתניה או מול טרור לאומני בירושלים. ריבונות היא לא בופה - אי אפשר לבחור לאכוף אותה רק איפה שנוח ונעים. איפה שאין משטרה, יש מיליציות.
מעבר לאינטרס הביטחוני והמשילותי המובהק, יש כאן עניין מוסרי-יהודי שאי אפשר להתעלם ממנו. מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם מציאות שבה דם נשפך כמים ברחובותיה, גם אם הדם הזה אינו יהודי. הנתונים מראים עלייה מחרידה גם ברצח נשים וילדים "בלתי מעורבים" בפשיעה. האדישות מול הצרחנות היומיומי הזו היא כתם מוסרי על החברה הישראלית כולה. הגישה של "שב ואל תעשה" מול הזוועה הזו אינה משקפת עוצמה לאומית, אלא פשיטת רגל ערכית.
חלק מהציבור מאשים במציאות הזו את "התרבות הערבית". כך, על פי נתוני מדד החברה הישראלית של ה-JPPI, 33% מהישראלים סבורים שהסיבה העיקרית למצב הזה היא "עניין תרבותי" אבל זה באמת משנה. כל עוד זה המצב, הטיפול באלימות בחברה הערבית הוא חובת המדינה והמשטרה ואינטרס לאומי עליון. זאת מתוך ההבנה הפשוטה שאי אפשר להחזיק צבא חזק, כלכלה משגשגת וחברה בריאה כשחלקים מהמדינה מתנהלים תחת טרור עברייני.
הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה: יד ברזל נגד הפשיעה, איסוף נשק אגרסיבי ושיתוף פעולה משמעותי עם מנהיגי המגזר הערבי. זאת לצד טיפול בבעיות היסוד, של הזנחה ופערי משאבים, שמחריפות את המצב הזה ומשרתות את הפושעים ולא את מדינת ישראל. זה אינטרס של הערבים שרוצים לחיות, אבל זה בראש ובראשונה אינטרס קיומי של מדינת ישראל כמדינת חוק ריבונית. מי שמוותר על אכיפת החוק בטייבה, סופו שיאבד את המשילות בתל אביב.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל ה-JPPI המכון למדינית העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".