במשך שנים התקיים ביהודה ושומרון אבסורד שקשה להסביר אותו במדינה דמוקרטית. במרחב אחד, תחת אותה אחריות ביטחונית, התקיימו שני כללי קניין שונים: ערבי יכול היה לרכוש קרקע, יהודי לא. לא מטעמי ביטחון, לא בגלל סכנה מיידית - אלא בגלל חקיקה ירדנית מיושנת ומדיניות של עצימת עיניים. היום, הקבינט שם סוף לאבסורד הזה.
ההחלטה לבטל את האיסור על רכישת קרקעות בידי יהודים ולפתוח את מרשמי הקרקע אינה מהלך טכני. היא תיקון של עוול בסיסי. שנים נאלצו יהודים לפעול במסלולים עוקפים, רק כדי לעשות פעולה פשוטה שכל אזרח אמור להיות רשאי לה: לקנות קרקע. במקביל, מרשמי קרקע חסויים יצרו מציאות של פחד, הונאות ואי ודאות. פתיחת המרשמים מחזירה שקיפות, חוק וסדר. כך נראית מדינה שמפסיקה להפלות את אזרחיה.
אותה מדיניות של הימנעות מאחריות לא נעצרה בקרקע. במסגרת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל העבירה סמכויות אזרחיות נרחבות לרשות הפלסטינית, אך לא דאגה למנגנוני פיקוח ואכיפה בתחומים בסיסיים. כך נוצר ואקום שלטוני בתחומי איכות הסביבה, התברואה והבריאות, ואקום שהפך בתוך שנים לאסון מתמשך.
במשך זמן רב הפכו שטחי A ו-B לאזורי הפקר סביבתיים: משרפות פיראטיות, שפכים, פסולת תעשייתית ושריפות בלתי מבוקרות, שפעלו ללא הפרעה. לא בגלל חוסר ידע, אלא משום שלא היה מי שיאכוף. האחריות התפזרה, והנזק זרם חופשי - גם אל תוך מדינת ישראל.
המחיר היה כבד ומדיד. על פי דוחות מקצועיים, למעלה מאלף בני אדם בישראל מתים מדי שנה מזיהום אוויר שמקורו במפגעים שמגיעים מיהודה ושומרון. זו לא מחלוקת אידיאולוגית, אלא כישלון מדיניות ברור. ההחלטה לאכוף חוקי סביבה גם בשטחי A ו-B היא החלטה שמצילה חיי אדם, ומתקנת מחדל שנוצר לאורך שנים.
ולצד הקרקע והאוויר, גם ההיסטוריה קיבלה סוף סוף הגנה. אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים בני אלפי שנים נרמסו והושמדו באין מפריע, באותה מציאות של חוסר אכיפה וחוסר אחריות. ההחלטה להגביר את האכיפה תשים סוף להפקרות הזו ותשמור על נכסי המורשת של כולנו.
השבוע הקבינט לא הכריז הצהרות - הוא תיקן עיוותים. הוא הפסיק להפלות, התחיל לאכוף, והחזיר אחריות למקומות שבהם לא הייתה. מדובר בשינוי לדורות.
הכותב הוא ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע