הפעילה החברתית אסנת זוהר הפכה גם לסוג של "כוכבת רשת" והפוסטים שלה זוכים לתפוצה ויראלית - למרות שהיא עוסקת בהצבת מראה לא נעימה מול החברה הישראלית, כזו שחושפת עיוותים היסטוריים נגד הרוב היהודי בישראל.
באולפן ערוץ 7 מספרת זוהר על המחיר האישי הכבד שהיא משלמת - החורג הרבה מטוקבקטים או תגובות קשות. "יש איומים מהמחנה השני שלא אוהב לשמוע את האמת. בעבר היתה את ח"כ מיכל שיר שפרסמה מעל במת הכנסת את שמי, כתובתי ומספר הטלפון שלי, מה שהוביל לגל הטרדות מאיימות עלי ועל ילדי".
למרות שהמתקפות הללו היוו רגע משבר - זוהר לא מוותרת. היא מתארת את מחנה השמאל כמי שאיבד, לדעתה, כל רסן. "אנחנו מתמודדים עם מחנה שמסוגל לעשות הכול. יש שם אנשים אלימים ברמה שהיא מסוכנת". לדבריה, אפילו דמויות ציבוריות, אינן בוחלות באמצעים, כולל הפצת שקרים על ילדיה וניסיונות ליצירת קשר אישי במקביל להכפשות פומביות.
אך הלב הפועם של פעילותה של זוהר אינו המאבק האישי, אלא המאבק על אדמת הארץ ועל הצדק החלוקתי - דווקא לטובת הציבור היהודי שנשחק תחת גלגלי הבירוקרטיה והאפליה המתקנת.
העיסוק שלה בנושאים "שאף אחד לא מעז לגעת בהם", כגון הקיבוצים ומחירי הקרקעות, הוא שקנה לה את אמונו של הציבור הרחב. אחד הגילויים המרעישים שהובילה עסק בפער הבלתי נתפס במחירי הקרקעות בין יהודים לערבים, תחת חסותה של רשות מקרקעי ישראל. "גיליתי עולם שלם של חוסר צדק שמתנהל תחת המדיניות הזו", היא מסבירה. הממצאים שהציגה בפני שרים ואף בפני ראש הממשלה זועקים לשמיים: בעוד שביישוב יהודי קרקע עשויה לעלות הון רב, הרי ש"חצי דונם ביישוב ערבי יוצא במכרז בסך של 30 עד 50 אלף שקלים".
היא חשפה גם כיצד גם לוחמים יהודים מופלים לרעה לעומת חיילים בני מיעוטים בקבלת הנחות על קרקע, עיוות שראש הממשלה הבטיח לתקן אך נתקל, לדבריה, בחומה הבצורה של "שלטון הפקידים".
המוטיבציה של זוהר אינה נובעת רק ממחקרים ונתונים, אלא מדאגה עמוקה לעתיד המדינה היהודית ולחינוך הדור הבא. היא מתארת אירוע מכונן משנת 2017, בו בנה הושעה מבית הספר לאומנויות בתל אביב לאחר שהתעמת עם נציגי "שוברים שתיקה" שהוזמנו לדבר בפני התלמידים. "הוא אמר לו, אתה לא תדבר ככה על אח שלי, אתה לא תדבר ככה על חיילי צה"ל, והישעו אותו", היא מספרת בזעם. המקרה הזה פקח את עיניה לכוחות הפועלים בתוך מערכת החינוך ובתוך המדינה כדי לכרסם בזהותה היהודית. "הכוחות שפועלים כאן, כדי לפרק לנו את המדינה מבפנים, הם מניפולטיביים ברמה מטורפת".
החשש הגדול ביותר של זוהר הוא מהתפרקות הריבונות בנגב ובגליל, ומהפיכתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" דה-פקטו, תרחיש שהיא רואה בו סוף החלום הציוני. היא מזהירה מפני "מרי אזרחי ערבי" עליו דיבר ח"כ איימן עודה, וטוענת כי הדברים אינם נאמרים בחלל ריק. "אנחנו את הגליל מאבדים יום-יום, את הנגב", היא קובעת בכאב, ומציינת כי באזורים מסוימים בגליל היהודים הם כבר מיעוט של 14 אחוזים בלבד.
זוהר מנפצת את הנראטיב השקרי של ה"אפרטהייד" שמופץ על ידי גורמים אנטי-ציוניים, וטוענת כי המציאות הפוכה לחלוטין. לדבריה, לערביי ישראל יש זכויות יתר והקלות שיהודים יכולים רק לחלום עליהן - החל ממחירי קרקע, דרך קבלה לאקדמיה ועד פטור משירות צבאי. "החיים של הצעירים הערבים במדינת ישראל הרבה יותר נוחים, מהחיים של צעירים יהודים", היא טוענת, ומסבירה כי הנוחות הכלכלית משאירה אותם כאן בעוד שצעירים יהודים כורעים תחת הנטל.
כמי שגדלה ביפו וחיה את מה שנחשב ל"דו-קיום", זוהר עברה תהליך של התפכחות, בדומה לרבים בחברה הישראלית, לאחר פרעות "שומר החומות". היא אינה שוללת את קיומם של ערבים המעוניינים בשקט, אך מדגישה כי הבסיס לדו-קיום חייב להיות קבלת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.
למרות התמונה המורכבת והאתגרים העצומים, זוהר נותרת אופטימית. היא רואה בשנות המלחמה התפכחות בקרב הציבור היהודי ולחזרה לערכים הלאומיים. "קיבלנו סטירה מצלצלת, התפכחנו, נילחם על המדינה הזאת ולא נוותר", היא מסכמת.