מי שמתבונן בעימותים סביב איראן וונצואלה דרך עדשת גרעין, סמים או טרור, מפספס את הסיפור האמיתי. אלו אינן הסיבות למאבק. אלו הן העטיפות.
המנוע האמיתי שמניע את המהלכים של ארצות הברית ובעיקר של דונלד טראמפ הוא מאבק גלובלי אחד ברור: מי שולט באנרגיה, ומי נהנה מאנרגיה זולה מחוץ לשיטה המערבית. איראן וונצואלה אינן היעד. הן הכלי. היעד האמיתי הוא סין.
סין בנתה בעשור האחרון יתרון אסטרטגי שקט אך דרמטי. לא דרך כיבושים צבאיים, אלא דרך רכישת נפט וגז בהנחות עמוקות ממדינות שהמערב הטיל עליהן סנקציות. איראן וונצואלה הן הדוגמאות הבולטות ביותר. תחת סנקציות אמריקניות, הן נאלצו למכור את הנפט שלהן במחירי רצפה. מי שקנתה את הסחורה היתה סין. לעיתים דרך תיווך, לעיתים דרך מיתוג מחדש, אך התוצאה ברורה: אנרגיה זולה לסין, אנרגיה יקרה למערב.
זהו יתרון תחרותי עצום. אנרגיה זולה פירושה תעשייה זולה, תחבורה זולה, יצוא זול. בזמן שאירופה וארצות הברית מתמודדות עם עלויות אנרגיה גבוהות ורגולציה כבדה, סין מזינה את מכונת הייצור שלה בדלק מוזל שמגיע ממשטרים מבודדים.
כאן נכנסות גם סין וגם רוסיה לזירה מזווית נוספת. שתיהן אינן מעוניינות בנפילת משטר באיראן. הן כן מעוניינות באיראן מוחלשת. משטר חלש, נתון לסנקציות, מבודד מהמערב ותלוי ביצוא נפט בהנחות, הוא ספק אנרגיה נוח. משטר קורס הוא כאוס. כאוס מסכן חוזים, שדות נפט, נמלים ונתיבי סחר. לכן שתיהן מעדיפות מצב ביניים: איראן שורדת, אך אינה מתחזקת מדי. מספיק יציבה כדי להזרים נפט, מספיק מוחלשת כדי למכור אותו בזול וללא אלטרנטיבה מערבית. נפילת משטר עלולה לפתוח פתח לשינוי כיוון מדיני, לחדירת חברות מערביות או לשיבוש אזורי רחב. זהו תרחיש שסין ורוסיה אינן רוצות בו.
מכאן צריך להבין את תפיסת העולם של טראמפ. הוא אינו מתעניין בהפלת משטרים מטעמים מוסריים. הוא גם אינו רואה בגרעין האיראני, בסחר הסמים או בטרור בעיות מנותקות מהקשר. בעיניו, אם סנקציות אמריקניות אינן מונעות מסין ליהנות מנפט זול, הרי שהסנקציות נכשלו. ואם הן נכשלו, אין טעם להמשיך לנהל אותן כאילו הן עובדות.
לכן המאבק האמיתי הוא על צינורות, לא על נאומים. על זרימה, לא על הצהרות.
ונצואלה היא הדוגמה הבוטה ביותר לשינוי התפיסה הזה. ניקולאס מדורו כבר איננו שחקן ריבוני חופשי. הוא נעצר והועבר לארצות הברית, והמשטר בוונצואלה מתנהל כיום תחת מציאות שבה מנופי האנרגיה מצויים בפיקוח אמריקני בפועל. לא כיבוש צבאי, אלא שליטה דרך נכסים, רישיונות יצוא, ביטוח, דולרים ומערכת פיננסית. המהלך אינו נועד “להפיל משטר" מטעמים אידאולוגיים, אלא לנתק צינור אנרגיה מוזל שזרם מזרחה והעניק לסין יתרון אסטרטגי.
איראן היא אותה משוואה, רק מסוכנת יותר. לא רק בגלל טרור או גרעין, אלא בגלל המיקום. איראן יושבת על מצר הורמוז, נקודת חנק שדרכה עובר חלק עצום מאספקת האנרגיה העולמית. כל חבית איראנית שמגיעה לסין במחיר מוזל היא פגיעה כפולה: גם חיזוק הכלכלה הסינית וגם ערעור האפקטיביות של הסנקציות האמריקניות.
כאן נכנסת ישראל לתמונה, גם אם לא תמיד במוצהר. האיומים סביב הגרעין והפרוקסים מספקים לארצות הברית את הלגיטימציה לפעול. אך הלחץ עצמו אינו מכוון רק לטהרן. הוא מכוון למי שנהנה בפועל מהפרת הסנקציות: סין.
זהו מאבק על מי קובע את מחיר האנרגיה של המאה העשרים ואחת. לא מאבק אזורי, אלא עימות גלובלי. ומי שממשיך לנתח אותו דרך כותרות של גרעין, סמים או טרור, מחמיץ את הזירה האמיתית שבה מוכרע הכוח.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול מאבקים ומשברים